(שנייה אחרי שכתבתי את הכותרת קלטתי שזה נראה כאילו אני הולכת להתאבד. אז לא, למי שבמקרה חשב)

החלטתי שאין לי כל כך זמן או כוח להמשיך לכתוב ככה. התחלתי לכתוב יומן עם עט ודפים, לעצמי.

לא נוח כל כך לכתוב כאן, כי כל שנייה אני צריכה לשאול את עצמי: האם יאהבו את מה שאני כותבת? האם זה לא חושף יותר מדי פרטים עלי?

אני עוד אחזור לשוטט מדי פעם בישרא, ואולי אפילו להסתכל בבלוג שלי מדי פעם ולצחוק על כמה שהייתי מטומטמת (ועדיין), אני לא מוחקת אותו.

אז ביי, אנשים שהציצו לי מדי פעם בבלוג ואולי במקרה הגעתם לפוסט הזה,

היה נחמד

לא שאין לי מה לכתוב

פשוט אין איך לכתוב את זה

נמאס לי מהכל

אני צריכה לכתוב מכתב למישהי, חברה שלי, שקיימת מאחורי המסך, במילים שלי:

"היי ליסה,

אין לי מושג מי את

את בטח מגניבה ויפה וחכמה ומצחיקה

ובכל זאת מצאת את הזמן להקשיב לי

היום, אחרי מאמץ אדיר, הצלחתי להבין שאני לא צריכה להיות מיסנובית או גברת מושלמת או ג'ינג'ית

אני צריכה להיות קטנצ'יקית גמדה חנונית ג'ודוקה וקצת פסנתרנית

ואני צריכה ללמוד איך לאהוב את הקטנ'יקית הזאת

אני לא רוצה לשכוח

צריך לחרוט בראש שלי הכל.

ביום שישי ביקרתי אצל סבתא רבה שלי, בדיור מוגן. היא חירשת, עיוורת כמעט לחלוטין, והשפתיים שלה כל כך מקומטות שיוצא לה קול של דונאלד דאק. זה מצחיק. היא לא מכירה אף אחד, לא את הבת שלה, לא את אחותה. כמובן שלא אותי. אני מרגישה צורך עצום להגן עליה, כמו ילדה קטנה, שזה מוזר, כי כמעט ולא הכרתי אותה לפני שהיא התחילה עם... זה. כל כך שמחתי שכאשר הוצאנו אותה ואת כיסא הגלגלים שלה החוצה, לשמש, הבעה של הנאה נראתה על הפנים המצומקות שלה. אני רוצה לחבק אותה, אבל היא תיבהל, אני חושבת.

אחותה עוד די זוכרת. המילה "עוד" היא מילה נוראה, את לא חושבת? היא קיצור של עדיין, שיש בזה עד. ועד זה סוף, או גבול, או נצח. אחותה הצטרפה לדיור המוגן רק בשביל להיות עם סבתא רבה שלי. היא לא ידעה שהיא לא זוכרת אותה. הרגע הכי עצוב זה כשהיא שוכחת מילה, או שם. אלה דברים קטנים, אבל אלה הידרדרויות מהר שאי אפשר לעלות בו בחזרה.

רציתי לכתוב לך מכתב אופטימי, אבל יצא לי משהו יותר מדי אמיתי.

לילה טוב,

קטנצ'יקית"