לא רוצה יותר. ישרא בלוג זה חרא מקום, וכל פעם אני אומרת לעצמי שהפעם יהיה בסדר והפעם לא ישפטו לרעה והינה זה שוב קורה, אז יאלה מזה כבר משנה.

למה אנשים מרגישים שמותר להם לשפוט בלי לחשוב פעמיים רק בגלל שהם מתחת למכסה המקלדת או האנונימיות או משהו?

לא כיף לי פה יותר. המקום הזה דפוק מהמקור.

אתה מחזיק לי את השיער כשאני מקיאה מים ואלכוהול על המדרכה הקרה, עוטף אותי בסמיכה חמה שמרגיעה, גם אם במעט, את רעידות גופי.

"למה לא אכלת לפני? מטומטמת..." אתה לוחש ומלטף את ראשי בזמן שאני נחנקת מהקיא של עצמי והדמעות זולגות על פני.
"אני כזאת טיפשה, זה כל כך מביך אותי" אני לוחשת כתשובה ונאנקת כשעוד גל קיא מגיע אל גרוני. "אני לא יכולה יותר להתמודד עם זה"

"את מקיאה כבר שעתיים, עוד מעט זה יגמר" אתה אומר ואני מנענעת את ראשי לחיוב. רק עוד קצת.

מאוחר יותר אתה עוזר לי לקום על רגלי ולהגיע חזרה לבית בו מתקיימת המסיבה. אתה מעלה אותי במדרגות, עוזר לי להשכב במיטה ונשכב מאחורי.

"את בסדר?" אתה שואל ואני ממלמלת כן מבין שפתי.

אני נרדמת אבל הלילה מלא במהפכות והרבה סבל. אני קמה לשתות ולדחוף אצבעות לגרון רק בשביל להבין שאפילו מים אין לי בגוף ושכנראה התייבשתי. אני רועדת במיטה, מנסה שלא לבכות, בזמן שאתה מצמיד אותי אליך ומלטף את פני במבט דואג שאני בקושי רואה בחושך. אבל זה מעודד הרבה יותר מכל דבר אחר.

אני אוהבת אותך. תודה על הכל.

עריכה: ישרא בלוג, אתם גורמים לי לרצות להקיא.

אני מעופפת המון לאחרונה, מתנדנדת בין אושר ענקי לבין תהום ענקית אפילו יותר. פעם ביום-יומיים אני מתפרקת לחלוטין, מאבדת כל אחיזה במציאות. אני אומרת שקשה ושנמאס, ולמחרת מתעוררת עם מוטיבציה חדשה לאושר ומעבירה עוד יום מלא בכיף וחיוכים אמיתיים.

אני לא יודעת איך לתאר את התקופה האחרונה - היא מסובכת וקשה ולא מובנת. אבל בסופו של דבר אני נהנת ומתגברת על הפחדים. אני גאה בעצמי על כל מה שעברתי, גאה בעצמי על זה שלא העזתי לוותר לא משנה מה. גם עכשיו אני לא מוותרת, למרות שאני מאמינה שרבים אחרים היו מוותרים. זה מיאש שלא משנה כמה זמן עובר אני בכל זאת מוצאת את עצמי בוכה לבד בבית בלי סיבה, אבל להבריא מדיכאון ושלל שטויות אחרות לוקח קצת יותר משנה-שנתיים. 

תהליך, ככה קוראים לזה, ואני עושה אותו כמו גדולה.

(אני קצת עצובה עכשיו)