אני מניחה שזה יהיה פוסט מדכא אבל זה הכי אמיתי שיש לי.
מאז ומתמיד לוחצים עליי להיות מושלמת. להיות מעל הממוצע. להכיל הכל ולהצליח בהכל.
לפעמים אני מוצאת את עצמי משקרת לגבי דברים מאוד חסר חשיבות רק כדי ליצור תמונה מושלמת.
שקר שהמצאתי בשביל אבא שלי. הוא רוצה אותי מושלמת? זה מה שהוא יקבל. יש לו סיפורים נהדרים, על הבת שמצטיינת בהכל; בלימודים, בעבודה, בחיי החברה, בעיסוקים חשובים ובוגרים בזמנה הפנוי... בולשיט.
נכון, אני לא כישלון, אבל רוב הזמן אני קורסת לתוך עצמי בשביל לתחזק את התמונה המושלמת בשבילו.
הוא דרש ממני יותר מידי מגיל כל כך צעיר, שזה כבר הפך לדרישה עצמית שלי. למרות שאני לא מצליחה להכיל את הלחץ אני עושה את זה.
לפני שנתיים, הפנו אותי לניורולוג. זה היה סוד גדול מבחינתי. באותו ביקור רפואי, עברתי בדיקות משונות, הוחלט שהפיתרון האידיאלי למצב שלי זה טיפול תרופתי בשילוב טיפול פסיכולוגי. מצד אחד שמחתי: תרופות! אושר גדול!! זה יעזור לי עם השיגרה החולנית! סופסוף אצליח להתמודד עם הכל! ומצד אחר, טיפול פסיכולוגי? באיזה קטע? למה שמישהי כמוני תזדקק לטיפול?! ואז הבנתי.. אני הרי יכולה להפיק רק טוב מזה, אולי כדאי באמת שאלך לדבר עם מישהו? אחרי תובנה נפלאה זו, פניתי לאמא שלי. אולי באמת כדי ללכת לפסיכולוג? זאת התשובה שקיבלתי: אם תלכי לטיפול פסיכולוגי, זה ירשם לך בתיק הרפואי. את מוכנה לכך שזה ילווה אותך כל החיים?! שהיית אצל פסיכולוג?! ...חשבתי על זה קצת, כמובן שלא! אין שום סיכוי שאתן לדבר כזה לקרות.
לטיפול תרופתי ממש לא התנגדתי. אבל מנגד, אמא.... באופן פסיבי אובססיבי מנסה לשכנע אותי לרדת מהעניין.
זה הסוד הגדול ביותר שלי. אני מאובחנת כבעלת הפרעת קשב וריכוז. מחביאה את העניין כמו לא יודעת מה וחוששת שאם מישהו יגלה, אני אהיה בעיניו "ילדת ריטלין".
סיפרתי על זה לשני אנשים. לחברה הכי טובה שלי ולאקס רק כשנה אחרי שהתחלתי עם זה. אמא לא אוהבת את העניין ואבא מתכחש. מעולם לא הועלה הנושא. מבחינתו אני לא לוקחת כדורים, אני לא נשלחתי לטיפול ואין לי שום הפרעה.
באותה שנה התחלתי פגשתי אנשים שלא השפיעו עליי לטובה. שם התחלתי בעצם לשקר להורים. התחלתי לעשן, לשתות, לבלות במקומות מפוקפקים, לצאת לברים... הרגשתי טוב! בניתי לעצמי מציאות חדשה. כמו חיים כפולים של מצויינות ואכזבה.
רק עכשיו התחלתי למתן את העניין. אני בררנית בחברים שלי ומסתובבת רק עם אלה שאני יודעת שלא ידרדו אותי.
לעשן לא הפסקתי. כמה שניסיתי. כמה שרציתי.. הכל התחיל ונגמר בהפסקות חסרות הרגשה.
שיא השבוע שלי:
1.)נכנסתי לחנות טבע כדי לקנות מדכאי תיאבון.
2.)התחברתי יותר עם האנשים שאני עובדת איתם.
3.)חופש!
4.)קניתי משקפיים.
הניצחון השבועי שלי על עצמי:
1.)לא קניתי מדכאי תיאבון.
2.)הכרתי בעובדה שאני חייבת להפסיק לעשן.
האבסורד השבועי:
1.)אני לא צריכה מדכאי תיאבון.
2.)מיד לאחר הכרת העובדה, עישנתי (מחאה של יצר ההרס העצמי אל מול ההגיון הבריא).
3.) זה לא באמת חופש אם עובדים כל יום
.
זהו.. זה מה שיש לי היום. תחושה שהרדיפה אחרי השלמות שוחקת אותי ובסוף תהרוג..
הנה שיר לסיום:
http://www.youtube.com/watch?v=P3J0GQKY470
I don't have to talk pretty
For them no more
הלוואי וזה יהיה שבוע פרודוקטיבי ואני לא אכנע לסופגניות!!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
MissSmarty
