ערב חג טיפוסי עם המשפחה: רוב השולחן אתאיסט ורק ההורים שלי לא. אבא מדבר על הדת, מעמיד פנים שלכל השולחן אכפת ומעניין; כל השולחן מעמיד פנים שהוא מקשיב רק כדי שאבא, הגבר הגדול במשפחה, לא ירגיש את החוסר כבוד כלפיו.
טונות אוכל. מכל סוג, בכל טעם אפשרי, בכל צבע אפשרי. אוכל מעולה שישאר שבוע גם לאחר החג.
הגפילטע של אחת מקרובות המשפחה: גן עדן עלי אדמות. לא מהדברים המסריחים והמגעילים שמוכרים בסופר.
אחרי הארוחה הגדולה: כולם מלאים, לא מסוגלים לזוז. אבא מדבר על הדת, האח בחוץ מעשן ומדבר עם אמא, האחות העתידית בחדרי ישנה עם הדובי, ואני מתנחלת על הספה חסרת כל יכולת תזוזה.
חצי שעה לאחר מכן: הרגע המפחיד הגדול הגיע - עוד אוכל. אבל עכשיו קינוחים, אין מקום לקינוחים. יש מקום לתה. כולם יושבים, אוכלים, צוחקים ושותים תה. אשכנזים אמיתיים.
זמן מה לאחר מכן: אני יוצאת מהבית במטרה לראות עוד חברים.
שיחות אל תוך הלילה. רק לדבר על הכל. תמיד. תחושת רוגע שאני כמעט ולא מכירה, הכוכבים והשקט של השומרון ברקע. חושך ותהייה תמידיים אם העיר נטושה או שאולי עדיין גרים בה אנשים. מוזיקה ברקע, אני שרה, הם שרים, כולם שרים צוחקים ורוקדים. ילדים קטנים שיכורים עוברים על פנינו. משטרה מעבר לפינה עוצרת נערים אחרים. עוברים למקום אחר, שקט יותר, קסום יותר.
וכך זה נמשך.
בדרך הביתה ב-2 וחצי לפנות בוקר. הכל חשוך, לא מפחיד. פתאום הפסקת חשמל לדקה בערך. הכל נהיה מפחיד. מגבירה את הקצה הביתה ולאחר 10 דקות מגיעה בשלום.
אוכלת קערית קטנה של סלט פירות, מדברת קצת עם אבא, מורידה איפור, ונרדמת בחיבוק עם הדובי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
