הבטתי בו, שוכב על הרצפה, מדמם מהמכה שקיבל ברגל, משתנק ומיבב מכאב, כל המפעילים נרתמים לעזרתו קמים אליו,מבטיהם האכזרים מאיימים להרוג אותי על המקום, הם מגדפים אותי בקללות ובשאגות שעברו בי כאילו הייתי רוח רפאים שחציהם אינם פוגעים בי, אפילו אורטל הפכה להיות אכזרית כלפיי, אך אני הבטתי בשי הפצוע, לקחתי את תיקי והלכתי משם.
כמעט ולא הצלחתי ללכת. כל צעד נראה אימתני,מאיים להעיר את הלוע של הקרקע שתבלע אותי לתוכה. הו, הלוואי ויכולתי להעלם.
תחושה חזקה מתמיד. הרגשתי את הפנים שלי רטובות מדמעות, וכאב חד בגרון חותך את מיתרי הקול שלי ומגביר את הכאב המר.
"מה עשיתי?! מה עשיתי?! למה?" חזרתי שוב ושוב בלבי.
ראיתי בדימיוני את אחי ואבי הולכים לפעילויות של הג'יהאד, מוחם הגאוני שולף עוד רעיונות ערמומיים,זדוניים, קרי לב ומעל הכל חסרי שלום כדי לפגוע, להרוג, להרוס, לנקום במי שפגע בהם.
ואני? שברחתי משם, הלכתי ועשיתי פה את אותו הדבר בדיוק.
עבר בי רעד מחריד, שניער את הגוף שלי מהכעס ותחושת הנקם.
רצתי כל עוד נפשי בי. רצתי והשלתי מעליי כל רצון לפגוע בו יותר, עליי להודות, שאם אוהבים מישהו, לא פוגעים בו.
רצתי, והרגשתי את הרגליים שלי קלות וזריזות והלב כבד, הראש מסוחרר מותקף מכל המחשבות, ואני רצה.
הגעתי לשער המכוניות המתנגשות, פרצתי אותו, שומעת את כל הקללות הנזרקות לאויר, את כל השאלות שתוהות למה עשיתי את זה ומה עבר לי בראש באותו הרגע, ואני (אימפולסיבית להזכירכם) רצתי והדפתי מעליי את כל המפעילים המודאגים, נחתתי לרצפה במכה והבטתי בשי.
כבר לא יכולתי לעצור את הדמעות, והכאב בחזה התחיל לפרום מעליו את הקשרים שסגרו על לבי, החזקתי את ראשו בידי הרועדות.
עיניו הזכות שאלו ואמרו כל כך הרבה, ואני רק רצתי להגיד
"אני מצטערת, אוהבת אותך" אבל פתאום הרגשתי הדיפה כואבת.
אחי, בעט בי ברגלו לקרקע וברח ממני, כאילו שאני עלולה להכיש אותו , ולבריחתו הצטרפה צעקה רוטטת: "היא מכשפה! מ-כ-ש-פ-ה תתרחקו! אחרת תהיו תחת כישוף שלא ניתן להסירו. גיליתי אותך! מה את אומרת על זה עכשיו הא?!?"
המפעילים שנכחו במקום היו נלהבים להיות חלק מההצגה המוצלחת עם מיטב שחקני הבימה, ונשארו מהופנטים.
את ההמולה והמתח, גדע שי בדבריו: "ואני אוהב את המכשפה הזאת! תסלחי לי אני.." עצרתי את דבריו. "לא. תסלח לי אתה. לא הייתי צריכה לנהוג כך. לא מכאיבים למי שאוהבים, נכון?"
"מבטיח.אפילו למדתי משהו כדי להוכיח לך את זה."
"מה?" הגומות החרוטות על לחיו של שי זרחו מאי פעם, והעיניים שלי בערו מאהבה אליו.
"אנא בחיבק יא יעל" אמר באלגנטיות ובהתרגשות ממיסה, ונישק אותי ארוכות, באהבה ששורפת את אלה שלא מאמינים בה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
