וואו... ישראבלוג.. שנים....

האמת שאני כותבת רק כי אני כל כך עמוסה במחשבות והייתי חייבת להוציא אותן. יש לי הרבה תסכולים, שאלות, מענות כלפי יחסית הרבה אנשים שאני לא יכולה לקבל מהם תשובות. אם הייתי יכולה לא הייתי כותבת פה. פשוט הייתי צריכה להוציא את הכל בידיעה שמישהו רואה/קורא/שומע את מה שיש לי להגיד.

יוצא לי בזמן האחרון לחשוב הרבה על איך הגעתי למצב שאני נמצאת בו היום. איך האנשים שהיו הכי חשובים לי פשוט כבר לא בחיים שלי. אני חייבת לציין שחלק מזה אלו היו בחירות שלי וחלק לא אבל גם לא מפריע לי שזה קרה. אלה אנשים שכנראה לא היו צריכים להיות בחיים שלי. ו-עדיין. למה? איך? איך זה הגיע למצב הזה? 

אני לא חושבת שעשיתי משהו לא בסדר. וזה לא שאני תמיד צודקת. הרבה מאוד פעמים אני טועה ואני גם יודעת להודות בזה. כאן. אני לא חושבת שהייתי לא בסדר. 

אתם יודעים? 

לגלות פרצופים אמיתיים של אנשים זה כואב. להתאכז מאנשים שהכי חשובים לך זה מאוד כואב. אבל הכי כואב זה להיפגע מהם למרות שכבר אין לך יותר שום קשר איתם. 

היה לי פעם "חבר" (לפחות ככה הגדרתי אותו) שהיינו מאוד קרובים, דאגתי לו ולכל הצרכים שלו. הייתי שם כשהוא היה צריך אותי ונתתי לו ספייס כשהוא היה צריך וכל מה שביקשתי זה לקבל אותו דבר בתמורה. וכשלא קיבלתי, התאכזבתי, אבל קיבלתי את המצב כפי שהוא כי זה מה שחברים עושים.. לא? מקבלים את החבר כפי שהוא ואוהבים אותו למרות המגרעות שלו. אז למה כשאני הייתי צריכה אותו הוא לא היה שם? למה כשאני עברתי שינויים עם עצמי הוא לא קיבל אותי כמו שאני אלא ניסה לשנות אותו בחזרה למי שהייתי? למה הוא לא יכל לפרגן ולשמוח בשמחתי? אני חשבתי שזו התנהגות של חבר.. כנראה טעיתי...

דבר נוסף שגיליתי זה שפרידות זה לא משהו קל. טוב האמת תמיד ידעתי את זה אבל האמנתי שהן יכולות להיות מבינות, מקבלות לא מגעילות. גם כן נחלתי אכזבה גדולה. בן אדם שפעם היה מבין אותי, בלי שאני צריכה לדבר בכלל פתאום פשוט לא מבין אותי בכלל! גם כשאני מנסה להסביר את עצמי במילים? איך זה קורה? מה השתנה? עשיתי משהו לא בסדר? 

נכון, היו מצבים שהייתי לא בסדר. אבל זה בגלל שפשוט לא ידעתי איך גם להיות בסדר וגם לא ליצור אשלייה שהכל טוב. שטוב לי בקשר הזה, שאני מאושרת בו. איך אני יכולה להביע אהבה ודאגה כלפי אדם שאני לא רוצה להיות איתו ואז להיפרד ממנו בלי להראות צבועה או כאילו הפרידה הגיעה מהשמיים?! 

טעיתי. הנה. אני מודה. טעיתי כשסמכתי על הבן אדם הלא נכון. איך נתתי לעצמי להיסחף לתוך מערכת יחסים עם בן אדם שכל כך לא נכון לי? ולמרות שאני ידעתי את זה. שאנחנו הפכים גמורים ולא בקטע טוב של ינג ויאנג. איך בכל זאת ננתי לעצמי להסחף, להתאהב, להיקשר. בדרך כלל אני קולטת אנשים, אנשים שיכולים לפגוע בי או להשפיע עליי לרעה או סתם אנשים שבמהותם לא אנשים טובים. פה?! טעיתי. ובגדול. לא בענק. בגדול. כי אני כן מאמינה שהבן אדם הזה הוא טוב. פשוט צריך להתבגר ולהפחית את האגו העצום. היו לי נסיונות לדבר עם הבן אדם הזה. אבל כלום לא עוזר. כשבן כזה ננעל על רעיון מסוים או דעה מסוימת על בן אדם כזה או אחר אין עם מי לדבר. וזה. כואב. כשאתה הולך נגד האינסטינקטים שלך כי אתה רוצה להאמין שיש טוב בכל בן אדם ושאתה איזה סופר הירו שיכול לעזור לכולם אז אתה נפגע במקום הכי כואב, באמון שלך באנשים. זה משהו שקצת הפך לי את העולם. 

אני בן אדם שנוטה להיות אופטימי, נוטה להאמין לאנשים, שנוטה לסמוך מהר על אנשים ולחפש את הטוב. זה תכונות מאוד טובות מצד אחד. אבל גם תכונות שהופכות אותך לפגיע הרבה יותר. בגלל כל הדברים האלה הגעתי למסקנה שמשהו בי צריך להשתנות. אני רגישה מדי, סומכת מדי, פתוחה מדי. אולי אני צריכה להציב כמה חומות. חומות הגנה שרק הבן אדם הנכון יצליח להוריד אותם ממני שוב. אבל איך עושים את זה? איך אני יכולה פשוט לשנות את עצמי? את כל גישת החיים שלי?

הלוואי והיו לי תשובות לכל הדברים האלה. הלוואי והייתי יכולה לפנות למקור כל התשובות אבל זה לא אפשרי. אולי יום אחד עוד כמה שנים שהכל ירגע ודברים ישכחו נוכל לחזור ולהבין where everything went wrong

ועד אז. לילה טוב.