רשמית אני שונאת להיות רווקה.
אני פשוט לא בנויה כנראה להיות לבד. אני לא יודעת להיות לבד. אני לא רוצה להיות לבד.
אני לא יודעת אם לצחוק או לבכות.
אני יושבת בבית, חולה. בזמן שאני אמורה להתחיל סמסטר ולהתחיל לעבור דירה... אני ממורמרת על מר גורלי בתחום הרומנטי, ולנטיינס ביום שישי הקרוב- ולא נראה לי שיש פוטנציאל לדייט נורמלי ביום הזה... וחברה טובה החליטה להפיל עלי את המשימה למצוא לה שיר לסלאו הראשון בחתונה שלה!
אני מאוד אחראית ומאוד יסודית. וכשמדובר בחברים שלי אני מוכנה להפוך עולמות כדי לעזור להם. אז אני יושבת עם מחברת ועט ועושה רשימות לפי רשימות שאני מוצאת בגוגל, ואז אני מקשיבה לשירים ביוטיוב בשביל לסנן... וכבר נהייתה לי בחילה מרוב שירי אהבה.
אני כל כך רגילה שיש מישהו לידי שאני יכולה לחבק ולנשק. מישהו שאני יכולה לדאוג לו, להציק לו מדי פעם... מישהו לריב איתו רק בשביל להשלים אחר כך. מישהו ללכת לישון איתו, ולדעת שאם אני אתעורר בלילה בגלל חלום רע או סתם כי נהיה לי קריר- הוא יהיה שם, לצידי.
הבחור מהדייט של יום שישי... כל כך לא עושה לי את זה. אני מאוד אמציונלית וסנטימנטלית. אני פועלת מהבטן, גם כשאני יודעת שאני יכולה להפגע, בזוגיות אני פשוט מוותרת על הרציונליות שלי. ואף רגש ואף תחושה שלי לא מעוניינים בבחור הזה...
אני שונאת את המצב הזה. כשהייתי קטנה כנראה לא לימדו אותי להגיד "לא" כמו שצריך. אני שונאת לדחות אנשים, לפגוע באנשים... אני לא יודעת לסרב כמו שצריך. אני טובה בלבלבל את המוח, ללכת סחור סחור כמו אישה טיפוסית- רק לא לדבר לעניין.
פתאם נראה לי כל כך קשה למצוא זוגיות... זה לא שיש לי כל כך הרבה דרישות, ואני מאמינה שיש לי הרבה מה לתת בתמורה. אבל איפה מתחילים לחפש? מה הסיכוי למצוא את הגבר המושלם בשבילי- ושגם אני אהיה מושלמת בשבילו? אהבה נראת לי כמו זכיה בלוטו! ומפחיד אותי שאני כבר זכיתי פעם אחת, מה הסיכוי לזכות פעמיים בלוטו?
אני יודעת שעכשיו באמת רע לי, כי לא הזכרתי סקס אפילו בחצי מילה.
לא בא לי. ואני לא יודעת אם זה בגלל שאני חולה או בגלל שאני מרגישה כל כך בודדה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
