כדי שאף אחד לא ידע.

אני ממורמרת, רע לי, מתחשק לי לבכות... אני לא יודעת מה בדיוק הסיבה, אם זה בגלל ההלם מחיי הרווקות, או בגלל הבחור שזרק אותי שמשום מה לא יוצא לי מהראש... אולי זה בכלל בגלל המצב המסריח שלי בלימודים? או כי אני מרגישה עדיין מוזר ולא נוח בדירה החדשה?...

אני מנסה לצאת ולבלות, אני מדברת הרבה עם חברות, חידשתי קשר עם הרבה אנשים שהזנחתי בתקופת הזוגיות... וכל פעם, אחרי כל יום של חיוכים מזוייפים וצחוקים לא אמיתיים אני חוזרת הביתה ובוכה לתוך הכרית.

בוכה בגלל רחמים עצמאיים, בוכה כי אני מרגישה כמו האדם הכי אומלל בעולם. בוכה כי הכל מזוייף- ואפילו חברה הכי טובה שלי, שמכירה אותי יותר טוב מכולם לא מצליחה להבין עד כמה רע לי.

אני לא יודעת למה, אבל הבחור שזרק אותי לא יוצא לי מהראש.

כל טיפת הגיון שבי אומרת לי לשכוח, להניח לו, לא לחשוב עליו. ואני לא מצליחה!

הבחור לגמרי לא כוס התה שלי. הוא ילדון! הוא לא בוגר בעליל, הוא מתנהג לעיתים כמו גיי, לפני שהוא התחיל לדבר איתי אפילו לא חשבתי עליו בתור גבר. ועכשיו אני מפנטזת עליו בכל יום כל היום. הוא לא יוצא לי מהראש... וזה התחיל רק משבוע שעבר, בהתחלה חשבתי שעבר לי והכל טוב. ועכשיו הוא פשוט לא יוצא לי מהראש!

יכול להיות כי אני סתם חרמנית כי לא שכבתי עם אף אחד בערך.. נצח? ובגלל שהוא היה האחרון, אז המחשבות חוזרות אוטומטית אליו?... הבעיה שלא כל הפנטזיות מיניות... חלק מהפנטזיות רומנטיות ודיבקיות!

אז ניסיתי לדבר על זה עם חברה, והיא אמרה לי: "מה הבעיה? אם את כל כך רוצה- תלחמי עליו!"

להילחם על מה? על בחור שלא רוצה אותי?? על בחור שבוכה כל יום באופן גיי למדי בפייס על האקסית שלו???

כאילו אין לי כבוד עצמי, כאילו שיש על מה להילחם... הוא לא רוצה. נקודה. ושום דבר שאני יכולה לעשות לא ישנה את העובדה הזאת.

נכנסתי לדירה החדשה לפני שבוע, אני בחורה יחידה בדירה עם עוד 4 שותפים.

אז בהתחלה התלהבתי ועשיתי דברים לבד כמו לסחוב דברים ולהרכיב רהיטים, אבל אז ניסיתי לתלות לבד וילון- וירדה לי כל הרוח מהמפרשים. עכשיו אני צריכה למצוא מישהו עם מקדחה שיבוא ויעשה את מה שאני לא הצלחתי!

ויש בחור שהכרתי, שמתחיל איתי במרץ! הוא חמדמד... אבל שוב, אני רואה מראש שאין לזה סיכוי. הוא עדין כזה, קצת חנון ושקט. אבל לא שללתי כלום... בהתחלה דיברנו בקטנה, הוא הזמין אותי לכוס קפה, אני הזמנתי אותו חזרה, ואז הוא הזמין אותי אליו לראות סרט... אז באתי, שכבתי לידו במיטה מתחת לאותה שמיכה במהלך שעתיים- והבחור לא עשה ולא ניסה כ-ל-ו-ם! ולא ביקשתי שיקפוץ עלי וידביק אותי לקיר או משהו בסגנון... אבל אם אנחנו כבר בסיטואציה, תושיט יד משהו... כי באמת התחלתי לחשוב שהוא בכלל לא מנסה להתחיל איתי וסתם יש פרס השנה לידיד המצטיין והוא מאוד מנסה לזכות בו! רק כשנגמר הסרט, וכבר חזרתי הביתה- הוא נזכר לכתוב לי בפייס שהוא קיווה שנרדם ביחד... וואלה? להבא תדבר! תעשה! תפעל!!! אני אישה, מספיק לי רמז קטן... למרות שלהבא פשוט לא יקרה. אין מצב שאני יכולה להרשות לעצמי להתהולל עם מישהו שאני פוגשת על בסיס יומיומי, ואז כשלא יצא כלום (כי לא יצא מזה כלום!) פשוט להסתכל לו בעיניים כאילו כלום לא קרה, לחייך ולהגיד בוקר טוב. 

אני כל כך מנסה להישאר אופטימית, ולהגיד לעצמי שהתקופה הרעה אוטוטו נגמרת...

אני יודעת, כשיהיה חם באמת- כשאני אוציא את בגדי הקיץ, ואהיה שזופה- אני פשוט יודעת שאז יהיה טוב. איכשהו בקיץ תמיד טוב.