כדי שאף אחד לא ידע.

אני רוצה לכתוב משהו טוב.

מילים חיוביות, מחשבות אופטימיות- אבל אין בי כלום.

אנחנו לא משתמשים באמצעי מניעה כבר כמה זמן, ובינתיים לא קרה כלום.

איפה כל הסיפורי ההפחדה מגיל ההתבגרות? כל החרדות של אולי-טיפת-זרע-נספגה-לי-בג'ינס-תגיע-לנרתיק!@!#@!!

כשאת לא רוצה ילד, הוא יגמור לידך ואת תקלטי. כשאת רוצה ילד? תחשבי את הביוץ המדיוק- תמדדי חום ותשתיני על מקלונים, בתנאי שהירח מלא ונושבת רוח צפונית, שכבי על הגב עם הרגליים למעלה למשך לילה שלם- ורק אז, (אולי, לא בטוח) יש לכם 20% סיכוי להיקלט.

וזה לא נעים. אפילו קצת מלחיץ.

אומנם מפה ועד בעיות פוריות הדרך עוד ארוכה, ועדיין.

יש סביבי כל כך הרבה הריוניות, וזה מכניס מחשבות לראש.

החלק המצחיק, שאני בכלל לא לחוצה על ילדים. מי שמכיר אותי יודע שאני נמסה מחתולים, ילדים פחות עושים לי את זה. אבל המחשבה הזו- שאולי משהו לא בסדר, מצליחה להכניס אותי ללחץ.

בשבוע שעבר הייתה לי חוויה מאוד לא נעימה אצל רופא נשים. בדרך כלל כששומעים אמירה כזו מוכנים לתיאור של בדיקה לא נעימה, במקרה שלי הרופא פשוט לא קיבל אותי.

המתנתי חצי שעה לתור שקבעתי מראש- וכשנכנסתי הרופא פשוט אמר שהוא חייב לצאת. שאבוא בפעם אחרת.

ברצינות?!

נכנסתי במזכירה שלו כל כך, עד שבעלי היה צריך לגרור אותי משם.

את יודעת שהוא צריך לצאת, אז למה לא יכולת להודיע מראש?! חתיכת סתומה.

אז לא רק שיש בי מלא חרדות וחששות, הגורם שהיה אמור להרגיע אותי- הוסיף לי עוד כמה לרשימה.