כדי שאף אחד לא ידע.

אני רוצה לכתוב משהו טוב.

מילים חיוביות, מחשבות אופטימיות- אבל אין בי כלום.

אנחנו לא משתמשים באמצעי מניעה כבר כמה זמן, ובינתיים לא קרה כלום.

איפה כל הסיפורי ההפחדה מגיל ההתבגרות? כל החרדות של אולי-טיפת-זרע-נספגה-לי-בג'ינס-תגיע-לנרתיק!@!#@!!

כשאת לא רוצה ילד, הוא יגמור לידך ואת תקלטי. כשאת רוצה ילד? תחשבי את הביוץ המדיוק- תמדדי חום ותשתיני על מקלונים, בתנאי שהירח מלא ונושבת רוח צפונית, שכבי על הגב עם הרגליים למעלה למשך לילה שלם- ורק אז, (אולי, לא בטוח) יש לכם 20% סיכוי להיקלט.

וזה לא נעים. אפילו קצת מלחיץ.

אומנם מפה ועד בעיות פוריות הדרך עוד ארוכה, ועדיין.

יש סביבי כל כך הרבה הריוניות, וזה מכניס מחשבות לראש.

החלק המצחיק, שאני בכלל לא לחוצה על ילדים. מי שמכיר אותי יודע שאני נמסה מחתולים, ילדים פחות עושים לי את זה. אבל המחשבה הזו- שאולי משהו לא בסדר, מצליחה להכניס אותי ללחץ.

בשבוע שעבר הייתה לי חוויה מאוד לא נעימה אצל רופא נשים. בדרך כלל כששומעים אמירה כזו מוכנים לתיאור של בדיקה לא נעימה, במקרה שלי הרופא פשוט לא קיבל אותי.

המתנתי חצי שעה לתור שקבעתי מראש- וכשנכנסתי הרופא פשוט אמר שהוא חייב לצאת. שאבוא בפעם אחרת.

ברצינות?!

נכנסתי במזכירה שלו כל כך, עד שבעלי היה צריך לגרור אותי משם.

את יודעת שהוא צריך לצאת, אז למה לא יכולת להודיע מראש?! חתיכת סתומה.

אז לא רק שיש בי מלא חרדות וחששות, הגורם שהיה אמור להרגיע אותי- הוסיף לי עוד כמה לרשימה.

ביממה האחרונה אני כל כמה דקות נכנסת לסטטיסטיקות ומישהו פה פשוט לא נח.

אני לא יודעת אם זה מישהו אחד או כמה קוראים, היו די הרבה כניסות לבלוג מאתמול... אבל יש כניסות בלתי פוסקות לפוסטים שפתחתי מהעבר.

זה די מחמיא (טוב נו, מאוד מחמיא) שאומנם זה שטויות שכתבה ילדה מפגרת לפני 3 שנים, זה עדיין מעורר עניין. מצד שני אני מרגישה כאילו מישהו מחטט לי בכביסה המלוכלכת.

אני לא יודעת מה לחשוב.

אני עצמי נהנת לקרוא את מה שכתבתי. זה לגמרי מביא לי פרספקטיבה על החיים.

ופתחתי את הפוסטים בשביל עצמי, כדי שלי תהיה הזדמנות לקרוא אותם שוב.

באותה מידה שזה מחמיא שלאנשים מעניין, זה גם מטריד. מאוד.

א': "היי יש טעות באישור שהעברת אלי."

אני: "את בטוחה?! זה לא הגיוני.."

א': "כן נו, השיוך לא נכון."

אני: "ואי אני ממש מתנצלת! אין לי מושג איך זה קרה! תשלחי לי מייל בנושא, אני אתפנה לזה במהלך היום."

א': "אני יכולה לבוא להביא לך?"

אני: "לא, תשלחי לי מייל. אני לא פנויה לזה."

א': "אני יכולה לשלוח את המזכירה?"

אני: "תשלחי לי מייל!"

א': "מה אז אני אסרוק לך את זה???"

אני: "לא. פשוט תכתבי לי מייל כדי שאני לא אשכח"

א': "אבל איך תדעי? אולי אני אשלח לך בדואר?"

אני: "לאאאאא! פשוט תשלחי לי מייל עם מספר אישור!"

שלחה לי מייל.

האישור ניתן באוגוסט 2016.

אחר כך שואלים אותי למה אני עצבנית וחסרת סבלנות.

~~~

רציתי לבקש היום העלאה בשכר בזמן הפגישה עם הסמנכ"לית שלנו. אבל היא כנראה ציפתה לזה, לכן היא זימנה לישיבה גם את הסגן החדש שלה. שהפך את הפגישה האינטמיטית לישיבת עבודה. לא המקום להעלות נושאים אישיים.

מן הסתם הוא לא תרם שום דבר משמעותי לפגישה החשובה. דנו על נושאים קריטיים לטיפול בתקופה הקרובה ועל דרכי פעולה, והוא רק קישקש במחברת ומדי פעם שאל שאלת קיטבג מובנת מאליה והפגין בורות. נורא שהאיש הזה מרוויח בערך פי 3 ממני.

לפעמים אני מרגישה שאני מוקפת באידיוטים חסרי תועלת. וזה פשוט מעייף.