זוג עיניים נוצצות מהתרגשות בוחנות את
המקשים העגולים. חיוך קטן עולה על שפתיה הדקות ועיניה הבהירות ניצתות במהרה. אם
הייתה זו סדרה מצוירת קרוב לוודאי שנורה זוהרת הייתה מופיעה מעל לקודקוד ראשה.
היא הניחה את אצבעותיה הארוכות על
המקשים, מנסה להתרגל לתחושה המוזרה. בתוך רגעים אחדים צליל ההקלדה המהיר נשמע בחלל
עליית הגג המאובקת.
אין מקום לטעויות. היא הוציאה את לשונה
מבין שפתיה כהרגל מוזר לחשיבה. ההתרגשות געשה בבטנה ובעודה מחברת משפטים ותיאורים
מקסימים מאין כמוהם רוח קלה פרצה אל החדר דרך החלון.
שיערה האדמוני התבדר וחזר לכתפיה
הצנומות. לרגע אחד מכונת הכתיבה לא הפיקה ולו צליל אחד. צמצום עיניים. כיווץ גבות,
ורעיון נוסף עלה לראשה.
הפשטות בה הייתה מגלה רעיונות חדשים
הנבורים עמוק במגירות הקטנות והמסודרות במוחה הייתה לא פחות ממסקרנת.
הכתיבה לא הייתה קלה לאף אדם שהכרתי. נדרשו
שעות ואף ימים על מנת לצאת עם רעיון ומימושו, בתנאי שהתוצאה הייתה מספקת.
לבחורה קטנת – המימדים שישבה אל מולי כל
העניין היה קלי קלות. חוט מחשבתי נקטע ברגע בו הרימה את ידיה מהמקשים כאילו וסיימה
יצירה מסובכת לפסנתר. היא הבזיקה אליי חיוך, משכה את הדף בעדינות והגישה לי אותו.
התוצאה לפניכם.
אני פשוט כל כך שמחה שיצא לי משהו סוף סוף. וכל כך יפה. אני מעריצה את הקטע הזה.
דזמונד,
בבלוג זה
בכל הבלוגים
