סבא שלי הביא לי את הספר הזה ממזמן ממזמן. קראתי אותו וצחקתי בקול. כל כך אהבתי אותו, וקראתי אותו פעמיים ואולי אפילו יותר. זה נדיר. אני לא קוראת ספרים פעמיים.
אני זוכרת שבפעם השנייה שקראתי כבר ידעתי מה ניקולא יגיד על החבר השמן שהיה לו או על זה עם המשקפיים שתמיד רצה להרביץ לו אבל לא יכל בגלל המשקפיים.
אני לא זוכרת כרגע את העלילה, אבל אני כן זוכרת חלק מאחד הפרקים, בו ניקולא קנה זר פרחים לאמא שלו. איכשהו, כנראה מישהו דחף אותו והזר נפל על הרצפה. מכונית דרסה אותו. את הזר, כן? זה היה קצת עצוב.
הספר הזה נראה לי תמים. הוא פשוט כל כך.
בכיתה ג' גילית שיש לו המשך. ישבתי עם שני חברים על המסילות של החלון באחת ההפסקות. אני הייתי באמצע והם מהצדדים שלי, אם אני לא טועה. וקראנו ביחד. שלושתנו קראנו את ספר ההמשך שהיה לאחד מהחברים. וזה היה כיף. פשוט לשבת ולקרוא באמצע הפסקה.
אני חושבת שעם כמה שהספר הזה לא מתוחכם ואין בו רומנטיקה מיוחדת, או פשע, תעלומה, הוא פשוט... פשוט. וזה מה שאני אוהבת אותו. ואני חושבת שהוא נהפך לספר האהוב עליי.
דזמונד,
שהולכת לחפש אותו ברגעים אלו(:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
