שלום לכם, פליטיי החיים.

אני שוב נעלמת. זה כנראה קטע כזה בחיים. אפילו לא במערכות יחסים. אפילו לא בטוב או ברע. פשוט קטע כזה. להיעלם.

עברו שלושה חודשים מאז הפעם האחרונה שהייתי פה והשתנתי בכל זווית אפשרית. זה דווקא דבר טוב כנראה.

אני בת 19 וחצי, ויוצאות לי 4 שינייי בינה. אני עושה סקס ואני לוקחת גלולות והכנסתי לגוף שלי כל רעל אפשרי שלא חשבתי להכניס בשם האהבה. האהבה הזאת שלי. שאוכלת אותי מבפנים. יש לי הרבה סיוטים, ואני מתעוררת הרבה משינה טרופה, אז החלטתי לעשות את הדבר ההגיוני היחדי וללכת לדיקור סיני. המדקרת אמרה שהבעיה שלי היא שיש בי יותר מידיי חום פנימי. ושמרוב חום אני אוכלת את עצמי מבפנים. שורפת את עצי ומכלה. אני אוהבת בצורה מכלה. ואני רואה את זה. אני לא יודעת אם אני מכניסה לעצמי סרטים לראש. למה אני לא מאמינה שבן אדם יוכל איי פעם באמת לאהוב אותי עד הסוף.

לפעמים אני רואה בך את כל האהבה שבעולם ולפעמים מרגישה כאילו אתה שחקן גרוע. לפעמים אני מרגישה שאתה משקיע את הנשמה ולפעמים שאתה מגמיר אותי בקטע של בואי נסיים עם זה כדי שלא תנזפי בי. וזה כל כך מביך. ואם אומר את זה לך אני רק אפגע בך. אז אני פשוט תקועה פה. וכן אני מפחדת. מפחדת כי אני אומרת לך שדברים כמו זה שכשתיהיה קצין עסוק ולא יהיה לך זמן לדבר איתי לא מפחידים אותי, לא יפריעו לי, לא יגרמו לי לנסיגה ממך, ואתה מתחיל ליישם את זה כבר עכשיו, כבר בשלב כל כך רחוק מקצונה אתה בכלל לא שם עליי. ואני פוחדת ונרתעת. וכל מה שאני יכולהלעשות הוא לנסות לפתח אדישות, ושכשאראה אותך לבסוף אחרי עוד שבוע או שבועיים, להתחיל לבכות ולא להיות יכולה לומר לך למה.

זה קשה לי. קשה לי אהוב שלי. ואני לא יכולה לומר לך.

אני מרגישה מגוכחת. אני רוצה להיות איתך תמיד. ואני אומרת את זה לכל מי שאני פוגשת. ןאתה כבר עסוק כל כך שאין לך זמן לשים עליי.

אני מרגישה כל כך רע. כל כך קטנה ועלובה, אני חושבת מחשבות שהן מגוכחות בעיניי, כמו האם נתתי לך את בתולי לחינם, או האם אתה בכלל דושבאג כמו כל אחד אחר שאהבתי ושרפתי בשבילו את הנשמה, ואני פשוט לא רואה את זה בכלל. ובכל זאת יש פעמים שאתה מסתכל עליי ואני יכולה לראות בתוכך איך גם הנפש שלך נשרפת מרוב אהבה. ורוצה לראות את זה יותר מרק לפעמים.

אני בת 19 וחצי, ולא עשיתי צבא ולא עשיתי שירות לאומי, לא כי לא רציתי, אלא כי במקומות האלה ובמדינה הזאת בכלל אין שירות למי שלא הולך בתלם ה"יאללה". רציתי לשרת כאומנית. ולא יכלתי. אז בחרתי לא לשרת.

והייתי צריכה להרשם לקורס פסיכומטרי, לחשוב חודשיים, להבין מה אני רוצה ללמוד, לבטל את הפסיכומטרי, ולהרשם למכינה לעיצוב כדי להרגיש שלמה עם עצמי. ואני מתכוונת להמשיך להרגיש כך. ויום אחד לתרום מכך הרבה יותר משאי פעם יכלתי בתור עובדת עבודה שחורה כלשהי בשם בת שירות או חיילת צהל.

אני עצבנית מאוד ונבוכה מאוד בגלל הרבה דברים. ויש בי יותר מידיי לחץ. יותר מידיי לחץ שאי אפשר להוציא בכמה שורות בישראבלוג אחרי הצטברות של שלושה חודשים. אבל אני עוד אשוב ואדבר ביום מן הימים על כל הגורמים ללחצים האלה. אם זה אכן יהיה משמעותי.

אני בת 19 וחצי, ואין לי חברים. החברה היחידה שלי מתגייסת, יש לי חבר שהצבא כבר אכל, ומורה לשעבר שמאוהב בי עד עכשיו, ואני עוברת לגמרי לבד את הבלבלה של החיים שנתיים שלוש לפני כולם. וכן. על הזין. אני מרגישה גיבורה.