היפופותומונסתרוססקוויפדאליאופוביה

עכשיו זו אני כאן

ואולי מסביבי, 

יש אלפי

פרצופים שקופים.

מול חלון זכוכית ושפורפרת

מרחוק החוצץ כמעט לא נראה

אפשר לטעות,

ולחשוב שנצליח לגעת.

היא כמעט קסומה,

הקלות בה אוכל להתנתק.

רק ארחיק

את השפופרת מהאוזן.

וכך תדברו ואני אדע

לתנועת שפתיכם

להשחיל כל משפט

שיחבק וירווה את פחדיי.

מולכם בתוך הנחמה המלנכולית

אוכל לדמיין הכל בזכות שתיקות.

ואולי זה לא משנה,

כי עכשיו זו אני כאן

וזה מכריח גם אתכם להיות.

לפעמים כשאנשים בי מתבוננים 

אני מעמידה פנים

שאני לא שמה לב

ומשנה לאט 

את אחיזת העיפרון.

לפעמים אני מציירת סתם

משהו שאני תמיד מצליחה

שיחשוב שבמקרה

ואיזה יופי.

אני נושמת יותר מרשים

ומייצרת חיוך מקסים

שהראש יראה חושב

ואז אולי קצת

המתבונן יצור ממני זיכרון.

זה לא חייב להיות מתוחכם

הוא יכול לזכור אפילו הליכה

שיזכור ושיראה

זה הכל.

כשאתה לבד

הבושה עירומה

העירום מכוסה

בכל מה שתבחר

להעניק לו לקינוח.

מותר לצרוח

להשתטח על הריצפה

או לצחוק בזעקה

מותר לבכות

אתה בטוח.

לצייר מכוער

להשתעמם מהעיתון

לא להתאפר

לעצור רק לרגע

מותר לנוח.

לבד

מותר לדבר

ולענות

לחשוב כמו תמיד

רק בקול

בלי להסתמן

כחולה רוח.

אבל זה לא באמת יחזיק מעמד

כי ככה זה

זה ככה.