אָוַנְגַּרְד לַהָמוֹנִים©

שתי מחשבות עיקריות מציקות לי לאחרונה.

האחת היא מחשבת העלבון. "הוא החליף אותי במישהי אחרת". איך הגבר שאהב אותי כל כך יכול היה להתאהב במישהי אחרת? איך הקראש הזה מחזיק אותו במקום - למה עליי הוא יכול לוותר ועליה לא? ואז מתחילות ההשוואות, שמבלבלות אותי עוד יותר, כי בכולן ידי על העליונה בסופו של דבר. האם הוא מחכה לה שתעזוב את בעלה? התהיה מעלה בי זיעה קרה שמרמזת שאני כנראה צודקת. זו מחשבה כואבת ומרסקת: אם מישהי מילאה את מקומי בקלות כה רבה, מה זה אומר על המקום הזה מלכתחילה?

השניה היא מחשבת הפחד. "כעת אשאר לבד". כי איך לעזאזל אוכל לסמוך על מישהו בעתיד? איך אוכל לא להפוך לזומבי שנשרטה על ידי אישה שהנישואין שלה שיעממו אותה ועל ידי גבר שלא ידע להעריך את מה שהיה לו - ולאחר תהליך ריקבון להפוך להיות כמותם: כמותה, שפקחה את עיניה סביב גם בתוך הקשר שלה ולא בחלה, או כמותו, שמשהו לא התאים לו אבל אינו יודע מה ואינו מוכן להתאמץ כדי שכן יתאים. איך אני שומרת על האנושיות שלי, על החיות שלי, על הרצון שלי לתת מעצמי ולקבל, לאהוב ולהיות נאהבת? 

וזה עוד לפני שמגיעים לשאלות הגיל (28, כבר לא ילדה), הלוגיסטיקה, המעבר לחו"ל שימנע ממני לייצר קשרים משמעותיים בארץ בחודשים הקרובים, הידיעה העגומה שרוב הגברים הטובים כבר תפוסים, המחשבה שאני מגיעה לכל העולם הזה מעמדה קצת פחות טובה מאשר הייתי לפני 5 שנים.

וגם אם אמצא אהבה נוספת, איך אצליח בו זמנית גם לשמור על עצמי וגם לתת מעצמי? הדחף הוא להסתגר, אבל אני אדם שצריך אהבה וחום כמו אוויר לנשימה. ללא זה פשוט אגווע. אבל אם כל אהבה תהיה מלווה בפחד אינסופי מפני הפגיעה הבאה, האם לא אקמול גם כך?

עצוב לי שביליתי במצטבר 8 שנים עם גברים שלא היו טובים לי ולא העריכו אותי; שלא נתנו לי חום ולא אפשרו לי לתת חום כפי שרציתי, שצעד אחר צעד ויתרו עליי לטובת כל מה שהיה דחוף להם יותר.

אף פעם לא היה לי דחף לצאת עם "בחורים רעים" ולתקן אותם - שניהם היו אנשים טובים, לפחות בהתחלה - אבל איכשהו נפלתי על אנשים שכנראה כן היו צריכים שמישהי "תיישר" אותם, ולאחר שהיא (אני) עשתה את זה, הם יכלו ללכת משם בשקט. נדמה לי ששוב מדובר במצב בו מישהי אחרת תקטוף את הפירות של הקשר שהיה לנו, כי לקשר הבא הוא יגיע בשל יותר, בוגר יותר, שלם יותר. הלוואי והייתי יכולה לומר את אותו הדבר על עצמי. אני לא יודעת איזו גרסא של עצמי תגיע לקשר הבא.

אני מקווה שבעתיד אדע לזהות את הרקבון בבסיס נפשו של הבחור ולהתרחק מאלה.

זה עוזר ולו רק לרגע: לצאת מהבית, לצאת מהקליפה, להתאפר, להתלבש יפה, להימצא בחברת אנשים אהובים. סוף סוף לא הרגשתי כמו חשופית אלא כמו בת אנוש.

האתגר עכשיו הוא לעשות את זה גם ברגעים אחרים, קשים יותר. למשל עכשיו, אחרי שקמתי מחלום קשה (בו, בין היתר, המשפחה שלו היתה מאד חמה ואוהבת כלפיי, וזה מה שהכי כאב) ואני מנסה לארגן את עצמי ללכת לעבודה. איפה מוצאים את הכוח? בינתיים הפתרון שמצאתי הוא לעשן קצת מדי פעם, אבל זה בטח לא פתרון טוב. קיצצתי בקפה כי הוא תרם לחרדות. אני צריכה איזה כלל אצבע, איזה פתרון מיידי שיעזור לי לקחת את עצמי בידיים כשקשה ויעזור ל לנשום בצורה סדירה.

(אמרנו שנדבר מתישהו - כמו שהוא ביקש פעמים רבות - אבל לאחר שהסכמתי, כמובן שהוא דוחה את זה פעמיים ואז נותן לי להתייבש ולחכות במקום אשכרה לקבוע איתי זמן. לו יש דברים על הראש, הוד מעלתו, הוא עסוק, ואני מתבקשת להתאים את עצמי ולחכות בשקט בצד עד שהוא יואיל בטובו לפנות אליי. למה להיות ישיר כשאפשר להמשיך לענות את אהובתך לשעבר? כל כך הרבה פעמים נדחקתי לתחתית סדר העדיפויות ופעם אחר פעם הוא מסרב להוציא אותי משם)

להיות בהתקף חרדה במשך חודש זה... לא כיף.

לא יכולה להפסיק לחשוב במעגלים

אני צריכה זמן. צריכה מרווח לנשום בו ולדעת שזה מאחורי. ולהפסיק לנבור במה היה יכול להיות אילו.

אבל מה, באמת?

האם יכולתי לעשות משהו אחרת או להתמודד עם כל המשבר הזה אחרת? באיזה שלב אבד לנו הסיכוי? האם בכל פעם שאנחנו מדברים על איך זה נגמר לא יפה אנחנו בועטים בזה עוד קצת, מוודאים הריגה? ולשם מה, בעצם? מתי אבד לנו הסיכוי? האם הוא אבד-אבד, או רק אבד?

אני צריכה זמן. צריכה לשחרר את עצמי מהלולאות הללו.