בתוך המחברות

דמעות מגיעות לפעמים ברגעים שאתה הכי לא מצפה להם

לרגע הן צצו לאושר היום אבל קיבלו יותר מדי תשומת לב מסביב לשולחן ומהר הזדחלו בחזרה אל מתחת לעור

ואז הן באו בזעם.

והזעם הזה היה לא מוסבר ולא אופייני לי.

אישה זרה צעקה עלי.

פשוט ככה.

היא צעקה עלי ואני התחלתי לבכות.

בחיים שלא הייתי לוקחת אותה באופן אישי, כי זה לא היה אישי, ובמיוחד לא איזה זקנה טרחנית יהודיה אמריקאית עשירה וממורמרת שכזו

היא האחרונה שתגרום לי לבכות מזעם, אם כבר לבכות מצחוק ורחמים. אבל מזעם???

נעלבתי.

כמו שילד בן 5 נעלב שצועקים עליו כשלא ידע שעשה משהו לא בסדר.

ההלם הזה שמכה בו והוא נושך את השפתיים כמו מנסה להשתלט על העלבון. מושפל ומבולבל בעיניים נוצצות

ככה הרגשתי כמו הילד ההוא עם תספורת פטרייה (והילד הזה הוא אני)

אולי הדמעות חכמות ממני אולי בגלל שהכבלים בין הראש ללב שלי מנותקים כבר שבועות אני לא יודעת שמתחוללת סערה.

אז הדמעות מנצלות הזדמנויות לגלוש החוצה. אולי יש הצפה בפנים ואני לא יודעת בכלל.

זהו רק רציתי להגיד שבכיתי בגלל אישה זרה היום.

הערה לעצמי:

בפעם הבאה שאת מושיטה עזרה נטולת אינטרסים, אולי תנסי להיות קצת יותר אינטרסנטית.