אני קוראת ספר והוא רק בסדר. אחרי "שתיים דובים" של מאיר שליו כבר קראתי שני ספרים והם היו רק בסדר, כמו לצפות בטלוויזיה, לא לוקחים אותי למסע, לא מקמטים אותי וזורקים אותי על הריצפה, לא גורמים לי להרגיש לא גורמים לי לפקפק במציאות בה אני חיה, לא מטלטלים את עולמי ומתקנים אותי בו זמנית, סתם ספרים. אחד מדי ציני עד שמתחת למעטה הציניות אין דבר והשני אסף מלא התחלות עם פוטנציאל והתעצל לנבור עמוק באחד מהם ובאמת לגרד את הקרקעית. וזה בסדר, האמנות שלנו לא צריכה תמיד להפוך את האדמה עליה אנחנו עומדים אבל עכשיו אני כן זקוקה לספר כזה ספציפי, ואין לי כוח נפשי להתחיל ספר חדש מלאת ציפיות שהוא יהיה האחד בשבילי וגם הוא יאכזב אותי. צוחקת על עצמי תוך כדי כתיבה שפתאום נשמע יותר כאילו אני מדברת על בני אדם ולא יכולה להתעלם מהעובדה שהספר שאני מחפשת הוא גם הגבר. אולי מישהו יכול להמליץ לי על ספר כזה?
ואחרי ששמעתי קצת מאיר אריאל והתרחקתי מהספר הלא מספק כתבתי במחברת שלי:
רוצה שמישהו יאהב אותי כמו שאוהבים בשיר או בספר. כמו שמאיר אריאל אוהב במים מתוקים וכמו שאיתן אוהב את רותה בשתים דובים. אני גם רוצה להיות הדמות הזאת שנאהבת שלא קל לאהוב אבל בכל זאת אוהבים אותי. הרי תמיד אני מנסה לעצב את עצמי, רק שיהיה קל לאהוב אותי, ואז האהבה אלי קלה. אני רוצה אהבה כבדה, כזו שלא עפה ברוח, כזו שלא מתחלפת עם רדת הערב, כזו שתגיע גם בלי שיבקשו ממנה ותשאר גם אחרי שאהדוף אותה מעלי, כזו שיודעת איך לאהוב את הכוויות שלי, שיודעת לאהוב בחוסרים בין שפע לשפע בי, שאוהבת את הרווח בשיניים ואת האוזניים שבולטות, להפך- זה מה שיסחוף אותה. כל מה שמגעיל בי יקסים עוד יותר, האם אני יודעת לאהוב ככה?
אין לי רווח בין האותיות אני עשיתי לעצמי דווקא במכוון הנחיתי את הראש שלי לכיוון של הרהור בחוסר, דחפתי אצבע לפצע מגליד. אני מקללת את תומר בן זונה אחד, כי הוא האחרון שגרם לי להרגיש כל כך מקולקלת באהבה שלי, כמו אוכל שיותר מדי זמן במקרר. בכיתי או שסתם העיניים רטובות. הרצון למלא את החוסר הוא מן התפנקות שקשה לי להתעלם ממנה. ניתן להשתיק את הצורך רוב היום אך לקראת ערב זה הספה ואני ואנחנו לא אוהבות להיות לבד, יד על המותן ראש על כרית, חזה פרוש, עייפות קולקטיבית שחולקים בסוף כל יום.
אולי אם אכתוב את כל מה שאני רוצה שיהיה לי זה הדגם המדויק שיגיע. לאחר בבוקר כי הוא היה חייב להיות בתוכי שוב ואז להכנס למקלחת אחריו ולא בהכרח להזדיין, רק להתחבק עירומים מתחת לזרם. אני רוצה להרגיש שאוהבים אותי. לדעת את זה מבלי שהוא יצטרך לומר לי. זו מן אהבה כזו שיודעים שהיא שם, לא צריך לתייג אותה במן משפט שנאמר בתכיפות על מנת שהייא תשאר באוויר.
לקרוא ספרים ביחד ביום שבת, לבשל לחברים, מידן היה כזה ולא נתתי לו לאהוב אותי , עכשיו אני מקללת את עצמי לא ייאמן אה? הוא אהב אותי ממש ככה, את כל מה שדוחה בי, כל מה ששנאתי בעצמי הוא העריץ. את הזיעה שלי הוא ליקק מבית השחי. הוא היה נתון לי אבל אני נחנקתי. איזון. מידן העריץ את האדמה עליה אני דורכת אבל לא נתן בי בטחון, לא נתן לי לתת לו בחזרה, וגם זה חלק ממני, אני ניזונה מהאנרגיה שאני נותנת לאחר והוא לא רצה ממני דבר מלבד שאתן לו לאהוב אותי, כמו לא האמין במה שיש לי לתת בחזרה. כלא אותי בין כותליו וחשש לכל צעד או מבט.
איך רובי יהיה כשנאהב?
אני מפחדת מהסקס איתו כי הוא כבר תיאר לי את עצמו במיטה, אני מפחדת שהוא יהיה נועז מדי, או שבגלל שאני לא אהיה אלימה ונועזת התורן יפול. הוא יראה בי כילדה, כאחות קטנה וירצה להגן עלי מעצמו, לא להרוס אותי, לא לצלק אותי. אני דווקא רוצה שהוא יהרוס אותי קצת, אני רוצה לפרוץ את המחסום הזה ולאהוב את עצמי גם במיטה, לסמוך על מישהו אחר שיענג אותי. איזה פחד זה. וברור כל כך פתאום כי אם בחיים האמיתיים אני כל כך חוששת לשים את עצמי בזרועותיו של אדם אחר, ליפול מרגלי, לתת אמון שמישהו יהיה שם ולא יאכזב- איך במיטה אני אמורה לתת אמון? לעצום עיניים ולתת למישהו אחר להביא אותי לאהבה עצמית, לאורגזמה, לאבדן חושים. אולי עם רובי זה יקרה. אני מכינה את עצמי כבר מעכשיו, איתו אני צריכה להיות אמיתית, אחרת זה לא יעבוד. אני צריכה לשים את עצמי על השולחן, הוא צריך לראות אותי באור פלורסנט לבן, דאטס איט- דה טו אוף אס ערומות, אנפילטרד, אנפלגד, נקי אך לא מלוטש, אורגני עם הבוץ, עם השערות, עם הפחדים. ככה תאהב אותי.
תכניס אותי לאמבטיה ותנקה אותי לאט לאט, תקרצף לי את הגב ותסיט את השיער מעיני. תלביש אותי שרוול אחר שרוול, גרב אחר גרב, בבגדים שלך. תערסל אותי בשתי ידייך ובו זמנית תמצא בי נחמה. תתן לי להרגיש קטנה, תגיד לי שזה בסדר להיות הקטנה ולתת לך להיות הגדול, רק לפעמים, לא תמיד. גם אני רוצה לערסל אותך, גם אני רוצה שתהיה התינוק שלי. לתת לך להתקפל בין קימוריי, לנגב לך את הלכלוך מהעיניים, לצחצח לך שיניים, לסרק אותך ולגלח, לנשק את כל הפנים, להקריא לך סיפור כשראשך נח בין שדיי וידיי בין שערותייך. חמוד שלי, יקר שלי. אני אכין לך מרק כשאתה חולה ואאכיל אותך בכפית. אני רוצה לתת הכל אבל כבר לא יכולה לתת למי שלא נותן דבר חזרה. אני צריכה להתחיל לנהל "משא ומתן" רציני יותר לגבי מה שיש לי להציע. לא לכל אחד מגיע, לא כל אחד מוכן למינון כל כך גבוה של אהבה. אבל הוא כן. הוא רק צריך להיות יותר ער לסימנים.
אני מוכנה להתמסר אבל מנסה שלא להתמסר קל אם בכלל כדי שדווקא אז הוא יאהב אותי יותר.
("אהובתי היא כמו ארץ מדבר, לא מתמסרת קל אם בכלל, להצגות שלי היא לא קהל, אפילו שרוצה אותי כבר, דוחה כל גינונים של מחזר, דווקא אז אני אוהב אותה יותר..." מאיר אריאל- מים מתוקים)
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
