"כל אדם משפיע על האחר והאחר משפיע על הבא אחריו, והעולם מלא סיפורים, אבל הסיפורים כולם אחד הם."

אני נמצאת בתוך קובייה,

גרגר אבק אחד מתוך רבים שמרחפים כמוני בחלל.

ארבע קירות, ארבע פינות ופתח אחד במקום לא ידוע.

מידי כמה זמן נפתח הפתח וכמה גרגרי אבק נשאבים לתוכו כאילו לא היו לעולם בתוך הקובייה,

אין לדעת מתי ואיפה יפתח הפתח.. אבל כשהוא נפתח בסביבתך לא תוכל להתחמק ממנו,

יש גרגרים שנצמדים כל זמן שהותם בקובייה,
אל אחת הדפנות בתקווה שיזכו לעבור בפתח
ויש כאלו שנקלעים אליו ללא התראה מוקדמת ונעלמים דרכו,
כשגרגרי האבק הקרובים אליהם נשארים המומים ודואבים בקוביה.
יש רבים כמוני, רחוקים וקרובים

יש כאלו שיעברו לידי ואני אפילו לא יזוז ממקומי מהדף תנועתם.

כולנו שונים, אך כולנו דומים בדבר אחד
אנו מרחפים בחלל בין ארבע קירות
נתקלים בקיר אחד ועפים לקיר המקביל לו.
כך בסיבובים, סיבוב אחרי סיבוב
וכולנו ממהרים, מחפשים, מנסים להשיג, בחושך מוחלט
ובבלאגן גדול,
לעיתים אני מנסה לעצור בחלל, להסתכל סביבי ולראות לאן מרחפים בדיוק.

אך מיד אני נהדפת ע״י המון של גרגרים עצבניים ולחוצים
שאני גרגר קטן ופעור נעמד להם באמצע הדרך בדיוק בכיוון ההפוך.

החלל הוא צפוף וקטן, וכל גרגר תלוי בשני, כי אם נפסיק לרחף כולנו ניפול...
וכשניפול מה יקרה?

הרי יש ארבע קירות.
אז שוב נתקע בקיר?!
ומה יקרה איתי ביום שיפתח הפתח?

האם אני ירגיש שזמן שהותי בקובייה הועיל למשהו? או שסתם ריחפתי וסבלתי בחלל?

אני יודעת מה רצוני.
״להגיד שבזכותי גרגר אבק נוסף הצליח להתקדם, בזכותי הוא יצא מאושר מהפתח״

אז גם אני אוכל לצאת שלווה
ובינתיים, אני מרחפת בחלל ומחפשת...