"כל אדם משפיע על האחר והאחר משפיע על הבא אחריו, והעולם מלא סיפורים, אבל הסיפורים כולם אחד הם."

כשאני מנסה לדמייו את אתמול,

מה שאני זוכרת זה זרם בכל הגוף

איזושהי תחושה שלא ידעתי על קיומה

בלי יכולת לתאר את זה.

אני עדיין לא מאמינה על עצמי- לא שהיה שם איזשהו משהו גדול

מבחינת האמת.. לא היה כלום- אבל הרגש הפך את זה לגדול מאוד

ואני אוכלת את עצמי-

מצד אחד אני רוצה לשכוח ולא לעשות מזה כזה סיפור כי כמו שאמרתי זה היה כלום

מצד שני אני רוצה להזכיר לעצמי כל יום את התחושה של אחרי- את האכזבה הכאב בלב החוסר אמון בעצמי

כדי שאם אי פעם אני רק אחשוב על זה אפילו, אני ארגיש שוב ושוב את אותם תחושות.

זה משהו שכל כך האמנתי בו  עדיין מאמינה! היה ברור לי שאני בחיים לא יעשה ומבחינתי גם הדבר הפצפון הזה

זה משהו

באמת שסמכתי על עצמי, מצד שני אני שמחה על זה מאוד, כי זה משהו שרציתי לתת.

אולי זאת עוד הוכחה לזה שאני בנאדם, ואני די צריכה את ההוכחות האלה

אני מרגישה כמו בנאדם עם הכי בטחון עצמי- שבאו והניחו מולו את הדבר שהוא הכי מפחד ממנו וככה חשפו את הפחדנות שלו מול כולם

בחיים לא היה לי ערבוב כזה של שמחה ואכזבה מעורבבים אחד בשני

ויש בי גם כעס לה' איפשהו-כי הוא יודע שאם יש דבר אחד מכל המצוות שאני מאמינה בו ועוד חושבת שהוא נכון זה זה

אז למה??? איך הגעתי למצב שהרפתי?

ושוב צד שני של תודה... כי באמת רציתי את זה

אההההההה בלבול

לסיכום מה שנאי יכולה להגיד שאני יותר חזקה עכשיו, יותר מאמינה מתמיד ויודעת שזה משהו שצריך לעשות  ולהגביל