"כל אדם משפיע על האחר והאחר משפיע על הבא אחריו, והעולם מלא סיפורים, אבל הסיפורים כולם אחד הם."

לפעמים אנשים לא מבינים,

שמה שיש בלב זה רק מילים,

שנרקמות להן לאט בין החדרים,

טוות סיפורים ואנשים.

הן עוברות להן בשקט כך בינינו, 

יוצרות את נפשנו ואת מנהגינו. 

לפעמים כשהמחט עוברת זה כואב והכל נשרט

ולפעמים יש קלילות ורכות בדיוק כמו של משי נשפך.

אך בשני המקרים, ישנה אותה תוצאה,

אדם נקשר לאדם ולב נקשר אל לב. 

לב שרוט ומוכה או לב אוהב ומחבק. 

תיקון או עיוות, הכל יכול לקרות 

אילו..

רק אנשים היו מבינים, 

כמה השפעה יש לאותם חוטי מילים, 

הם היו שוקלים אותם אלף פעמים. 

הרי מחט שנכנסת,

קשה מאוד להוציא בחזרה בדיוק מאותו המקום,

כך שאם נכנסת ותרצה לצאת, כנראה שתצטרך לפצוע בבוא העת.

אך אותם חוטים יוצרים, את האופי, הדמיון והשינויים. 

בסופו של דבר מחט שנכנסת יוצרת עוד פס קטן,

בתמונה רחבה הרבה יותר, של ציור יפהיפה.

שילוב בין קווים צבעוניים וחורים שחורים

או בפשטות אותנו האנשים.

המילים של השיר "הכי פשוט" ששמתי למעלה,

מדוייקות לתקופה האחרונה ולהיום בכלל. 

העצבות מלווה אותי הרבה לאחרונה. 

"תמיד נדמה לי שאני מפסיק אותך באמצע...אפילו כשאת שותקת."

את מר משה אני לא מכירה באמת.

אם תשאלו אותו מי זו טוקסי, כנראה שהוא בחיים לא ידע,

אבל בכל זאת הוא נמצא אצלי בבית בפורים כבר במשך ארבע שנים. 

בכל פורים, מתקיימת בבית שלי סעודת פורים. 

הרבה מהאחים מגיעים, המשפחה המורחבת ועוד אורחים כאלו ואחרים

הדלת פתוחה לאורך כל היום ואורחים באים, נכנסים ויוצאים.

כולם מחופשים, סבתא מכינה את האוכל, אחי הגדול אחראי על השתייה 

אבא עם הגיטרה ושלושה אחים נוספים על התופים, הדיג' והחלילית. 

לא לוקח הרבה זמן, עד שכל רחבת הסלון והחצר מלאה בריקודים ושירה אדירה.

השמחה פורצת גבולות, שמחה אמיתית ומשחררת שכזו. 

לפני ארבע שנים, 

באמצע החגיגה אחי נכנס הביתה עם אדם נוסף ביחד איתו.

מושיב אותו ליד השולחן מגיש לו אוכל וחוזר לרקוד. 

כולנו בטוחים שזה חבר שלו,

אבל כל כך הרבה אנשים נכנסים ויוצאים שכבר לא שואלים שאלות.

בסוף הארוחה, אני רואה את אחי אורז לו קופסאות אוכל מניח בשקית

ומלווה אותו לדרכו...

משהו שם בסיטואציה מוזר לי, אני ניגשת אל אחי

ושואלת אותו מאיפה הוא מכיר את משה?

"אהה את מי? אותו? אני לא מכיר בכלל הוא היה בחוץ, 

ביקש צדקה.. שאלתי אותו אם הוא רעב והוא אמר שכן אז הכנסתי 

אותו לאכול והבאתי לו שיהיה לו גם להמשך השבוע" 

הוא מסובב לי את הגב וחוזר לרקוד ואני עומדת שם 

בוהה בו בהלם מהתשובה שקיבלתי. 

מאז מר משה, הפך להיות חלק בלתי נפרד מחגיגות הפורים.

במשך כל השנה הוא לא מופיע, נעלם וחוזר רק לפורים.

מספר לנו דברים מלמד שירים, רוקד ונעלם עד לשנה הבאה. 

הוא הפך להיות סוג של קסם שמופיע בכל חג פורים

ובכל פעם מחדש אנחנו תוהים אם גם הפעם הוא יופיע

וגם היום הוא הופיע.

למדתי המון מהסיפור על מר' משה.

אבל בעיקר, כל שנה מחדש אני מסתכלת על אחי ותוהה,

מאיפה התמימות הזו, האהבה וקבלת האחר

שנמצאת אצלו באופן טבעי וחושבת איך אני מצליחה לסגל אותה לעצמי.

איך דווקא הוא, מצליח כל פעם מחדש לראות אנשים,

מעבר לשמחה ולתחפושות, לקבל אותם בדיוק איך שהם

בפשטות כנפשות.

שיהיה לנו פורים מלא בשמחה אדירה, שתלווה אותנו במשך כל השנה כולה!!! 

ושבאמת נדע לראות כל בנאדם, הרבה מעבר להסתרה ולתחפושות

עם הייחודיות שטבועה בו. 

"לא תוכל לעצור את ציפורי העצב מלעוף סביב ראשך, אך יש באפשרותך למנוע מהן לקנן בשערותיך" 

(שרון קריץ', שני ירחים)

אי שם בתוך הראש, המחשבות שלי התיישבו מעל בור שחור. 

זה תחושה שמוכרת לי היטב מלפני כמה חודשים ודי מבלבלת אותי מאוד כרגע, 

אבל הפעם במקום לשחרר וליפול פנימה במהירות החלטתי לעצור ולנסות להבין מה קורה לי. 

לשבת ולזרוק לתוך הבור את המחשבות הרעות במקום את עצמי. 

אז תסלחו לי אם אני קצת אדבר לעצמי ואחפור (מזהירה מראש), אבל דיבור אמיתי וכנה זה בטוח. 

אז נתחיל מהתחלה, כמו שציפיתי בקטע הקודם הבחור אכן החליט אתמול להמשיך בדרכו.. כן, מאכזב.. כן מבאס, אבל בנוגע לזוגיות יודעת שיהיה טוב (כבר טוב), זה לא המקום שמדאיג אותי (אולי קצת, אבל זה לא הבעיה ובפנים אני יודעת את זה). מדאיג אותי הרבה יותר הטריגרים שזה מעלה בי, הכובד שבו אני לוקחת את הדברים... מה הכוונה? 

בגלל החוויות חיים שלי, מעולם לא הצלחתי להרגיש רצויה ואהובה במקום מסויים, תמיד הרגשתי שאני צריכה לשבת להקשיב וללכת, לא להשאר כי מישהו רוצה בי. לימדתי  את עצמי שחייבים לא לסמוך על בני אדם בשום צורה, רק על עצמי.שאני לא צריכה חברים וחברות כי הם תמיד ילכו או יפגעו.. רק על משפחה סומכים. אבל תכלס טוקסי, אם נודה על האמת: אולי את אכן אחד מבני האדם היחידים שמסוגלים, לשבת בחדר עם קירות לבנים לבד, לא להשתגע ואפילו להנות.. אבל את חייבת חברים! את חייבת לתת מקום לאנשים להכנס לך לחיים ולדעת שלפעמים את גם אכן תפגעי.. לא הגיוני שאת תעברי דברים ולא תשתפי אף אחד. שלא יהיה לך את המקום הזה פשוט לשבת ולדבר על עצמך ובסוף לקבל חיבוק... את צריכה חיבוק, אולי חייבת את זה. זה אולי אחד הדברים שאת באמת מחפשת. בא לך להרגיש מחובקת מהעולם.. מעבר לזה, לא רק בדברים הרעים, לא הגיוני שגם כשאת מרגישה בטוב, אין לך עם מי לשמוח על זה באמת. לצאת החוצה ופשוט להשתחרר ולעשות כיף אמיתי!! התחושה הזו של האריה בכלוב, שפשוט רוצה להשתחרר ולא יודע איך פשוט משגעת אותי.. 

יש לך חברים, אומנם מעטים אבל איכותיים.. השאלה היא למה את לא מרגישה בנוח לפנות אליהם, למה את תמיד מרגישה מעיקה וחופרת גם כשהם באמת שמחים להיות שם בשבילך? איך זה הגיוני אף אחד לא ידע כלום על הבחור? שכבר תקופה שלמה אף אחד לא באמת יודע מה עובר עלייך ומה את עושה? איך זה הגיוני שכאן מול אנשים זרים, זה המקום היחיד שאת מסוגלת לפתוח את הדברים האלה? זה משגע אותי! אולי כי אני לא באמת מכירה אתכם אז גם אין את הפחד שתלכו, או שאתם פשוט לא ביקורתיים? אני חייבת ללמוד שאנשים באים והולכים, זה נכון!זה לא אומר שאני לא יכולה להנות ממה שהם מביאים באותו רגע וכשהם ילכו אני אתמודד!!! למה אני מפחדת ככך מהפגיעה.. הרי גם אם נפגעת את גם ראית שהתמודדת. אולי את עייפה מהקשיים האלו.. זה נכון אבל די את חייבת לשחרר ולהפסיק להחזיק את עצמך. למה את כל כך שונאת את עצמך ולא מחבקת ואומרת שיהיה בסדר.. לא מספיק הסביבה מפחידה, את גם מפחידה את עצמך?השאלה היא איך בגיל 24, אחרי שכבר עברת את כל המסגרות, את יכולה ללמוד "לקחת" מאחרים כי הם רוצים לתת, לא פשוט ליצור חברה בגיל כזה להשתחרר. זה גם בכל תחום אחר תוקף אותך, את יודעת שיש לך יכולות אבל את מתה מפחד מהעולם. למה לעזעזל, מישהי שיש לה הכל חייה פשוט בפחד יומיומי?

דבר אחרון, את חייבת לתת לעצמך לכאוב.. התחלת לרדוף כל כך הרבה אחרי השמחה, ששכחת שגם לך מותר להתבאס, לבכות ולקלל את העולם. נכון את מכירה את עצמך ויודעת, שאת חייבת לתפוס את עצמך בזמן, אבל את צריכה לזכור שגם לפעמים מותר להרגיש רע ואפילו רע מאוד.. גם לך מותר להתבאס לפעמים ולזעוק מכאב.. תראי כמה זמן את כותבת פה וזה רק פיפס ממה שאצור בתוכך, תראי כמה זבל נמצא שם. את לא נורמאלית! קחי את עצמך ולכי לצרוח ולבכות את נשמתך... את לא תיבה שיכולה להכיל בלי גבול..לפעמים בדרך מותר לעצור את לא מלאך, המשך ההתקדמות תבוא אח"כ... תראי כמה משחרר היה לכתוב, עכשיו את פשוט צריכה לעשות פוווו ענק וגדול.. אנחנו נופלים טוקסי ולפעמים גם אין כוח לקום.. תני לעצמך לישון קצת. העיקר שתלמדי לאהוב את עצמך זה דבר ראשון.

היה טוב לכתוב את הקטע הזה הוא בהחלט הוריד אבן שלמה שם בפנים. לא מצפה שמישהו יקרא את זה, אבל אם מישהו קרא עד כאן בכלל, אני חושבת שלא יזיק אם כבר כתבתי את זה שתרגישו חופשי להיכנס בי קצת, להעיר הערות או הארות, לתת זריקת מוטיבציה ובעיקר חיבוקים... אני יותר מצריכה את זה הפעם. 

אנחנו עומדים מול שולחן סנוקר.

בחיים לא שיחקתי את המשחק הזה, אני מסתבכת עם המקל

וכמעט מנפצת מנורה מעל השולחן.

הוא עומד בצד וצוחק לעצמו, ניגש אלי ובשקט בשקט,

מתחיל להסביר לי את הצעדים והשלבים הנכונים. 

"דבר ראשון תתחילי להאמין בעצמך.. זה הבסיס להכל"

אני מחייכת אליו, נותנת מכה לכדור ומעיפה אותו הרבה יותר מידי רחוק. 

הוא כבר לא יכול להתאפק ומתחיל לצחוק. 

כשהמשחק מתחיל, השיחה מתפתחת.

תגיד, למה המשכת לצאת איתי אם חשבת שאני כל כך שקטה? 

"כי ידעתי שאת מישהי שצריך להוריד ממנה את הקליפות והמחסומים" 

אתה יודע שלא שמתי לב שהייתי כ"כ שקטה.. זה מוזר לי...

"תשמעי, אני חייב להגיד לך משהו.. אני מסוג האנשים שחותכים מהר,

אם לא מתאים לי בדייט שני, אני עוצר את זה במקום, בחיים כמעט לא יצאתי עם מישהי 

כ"כ הרבה זמן בטח לא חודש.. אבל אני מת מפחד..." 

 אני מסתכלת עליו, נותנת מכה לכדור שנכנס בדיוק מפתיע

ויודעת בדיוק מה הולך להגיע עכשיו.

"בתכלס אני אדבר פתוח, נכון שזו רק התחלה וחודש זה כלום..

אבל את בדיוק הדבר שאני מחפש, שחיפשתי תמיד. 

בחיים לא היה לי כיף להיות עם מישהי ככה,

אבל אני כל כך עמוס ואני מרגיש שאני מעמיס עלייך

ואת נותנת הרבה יותר ממה שאני יכול לתת" 

מה שאני נותנת, זה בשמחה! זה דברים שאני רוצה..

אני גם לא מסוג הבחורות שיוצאות עם בחורים סתם,

מי שלא מתאים לי אני חותכת במקום, שנה ומשהו לא יצאתי

כי לא היה משהו פוטנציאלי. אבל כשאני מרגישה שמשהו שווה את ההשקעה שלי

אני אתן הכל ובשמחה. תפסיק לפחד לפגוע בי,

כל עוד תדבר בכנות אני לא אפגע לא משנה מה תחליט. 

אני רק רוצה לומר לך, שלי יהיה חבל אם זו הסיבה שבגללה זה יפסק.

נכון, עוד לא התערבב פה יותר מדי רגש, המוח עדיין פועל אבל יש בסיס טוב. 

כל החיים שלך תהיה עסוק ועמוס ודברים יפריעו וימנעו ממך.

אבל אני מאמינה שאם יש מחשבות כאלה, יש עוד סיבות מאחור

ויש דברים שאתה היחיד שיכול לקבל את ההחלטה לגביהם. 

"יודעת מה? אני אקח את הזמן לחשוב על זה,

רק חשוב לי שתדעי שאת באמת מיוחדת

ומה שאני מחפש נמצא בך, אבל אני יודע שאני יכול לפגוע

בך וגם בי,  ואני לא אכנס לזה עוד יותר בלי להיות סגור על עצמי"

הוא נותן חבטה אחרונה ובמקום להכניס את הכדור השחור, מכניס את הלבן. 

ניצחון טכני לי... אנחנו מחייכים אחד לשני

ובראש שלי עוברת מחשבה, לא משנה מה יקרה,

כמה הסיטואציה הזו מתסכלת ומה הוא יחליט.  

אני התקדמתי כל כך הרבה, גם בפתיחות שלי,

גם בידיעה מה אני רוצה ומסתבר גם בביטחון העצמי. 

החיים שלנו דומים למשחק סנוקר, אנחנו בוחרים כיוון, עושים את הצעד..

אבל הרבה פעמים שמים לעצמנו את המכשולים. 

צריך להעיז לקחת ולעשות צעדים, לא בפזיזות רק עם בטחון.

אבל בעיקר, בסה"כ צריך להאמין בעצמנו תמיד! 

הטוב שלנו יגיע, לא משנה כמה זמן זה יקח.