"כל אדם משפיע על האחר והאחר משפיע על הבא אחריו, והעולם מלא סיפורים, אבל הסיפורים כולם אחד הם."

"אתה לעולם לא תוכל לחצות את האוקיינוס

עד שיהיה לך את האומץ לאבד את מראה החוף."
(כריסטופר קולומבוס)

כשהייתי ילדה,

מהגג של החניה נפלו גוזלים.

הם היו קטנים וחמודים, כאלו חסרי אונים. 

אח שלי אסף אותם אלינו,

הדליק מנורת חימום ובנה להם

קן קטן, בתוך קופסא שיחמם אותם. 

הייתי יושבת מוקסמת כשהם היו פוערים את הפה,

אל מול הטפטפת עם המזון, מצייצים בקול.

הם היו כל כך מסכנים, חלושים ובודדים,

תלושים מאותם חיים במרומים.

כשהם קצת גדלו והתחזקו, הם התחילו ללמוד לעוף. 

הם היו גוזלים כאלה, קצת יותר מידי מבויתים-

לא עפו זמן ארוך ופחדו להתרחק. 

כל היום היו עושים אותה דרך:

מהמרפסת לכתפיים שלנו ובחזרה,

בלי שום תעוזה חדשה. 

אנחנו כאנשים, לא הצלחנו ללמד

אותם לעוף רחוק יותר. 

לא ידענו איך לספר להם בשפתם,

על ארצות חמות ונעימות שלחורף מתאימות. 

לכן הם נשארו במקומם. 

יום אחד, יצאנו מהבית לכמה שעות

הם כהרגלם נשארו בקופסא.

כשחזרנו, החלון הפתוח והקופסא הריקה

נשארו כזיכרון אחרון. 

עד היום לא ידוע, אם אותם גוזלים

קפצו, נפצעו או חלילה נטרפו.

הרי לא נתנו להם בדיוק את הכלים המתאימים. 

או שמא וזה מה שאני מעדיפה לחשוב,

הבינו סופסוף שהם ציפורים

ושבטבע שלהם לעוף מעל המים,

לפרוץ גבולות ולחתוך את השמיים.

"תהיו מאושרים מהרגע הזה.

הרגע הזה הוא החיים שלכם."
(עומר כיאם)

 אנחנו יושבים ארבעתנו על החוף,

הירח גדול ועגול והעננים שטים מעליו.

הכל צועק רוגע, שקט ושלווה,

כשפתאום הוא אומר להם:

"אמא, אבא, אני מפחד לא לזכור...

אני מפחד שאני לא אזכור את הרגע הזה,

את הילדות הזו. אני לפעמים יושב ומסתכל

על אבנים ואומר איזה יפות האבנים,

מנסה לחרוט אותן בזכרוני

אבל בבוקר אני קם

והאבנים כבר מטושטשות בזכרון..

אני שוכח ורוצה לזכור."

 אנחנו משתתקים, מביטים בו

ומנסים לחשוב על פתרון לשכחה..

משהו שירגיע אותו וישחרר את המחשבות

המבוגרות האלה מתוך הראש הצעיר שלו. 

כשפתאום אחי שובר את השתיקה.

"עזוב, עזוב כבר עכשיו את המחשבות האלה.

לא רק לעכשיו, עזוב אותן לכל החיים, שחרר מהן. 

הזכרון לא שווה אם לא חווית את הרגע.

אתה חי עכשיו, תהיה כאן ועכשיו.

כל רגע שאתה עובר חורט בך משהו, משנה,

בין אם אתה זוכר ובין אם לא. 

ככל שתחווה את הרגע ותתחבר אליו יותר

הוא ישפיע יותר וכנראה גם תצליח לזכור אותו יותר. 

אבל מה שחשוב הוא שהצלחת לחיות

ולהרגיש אותו באותה שניה, פשוט לחיות.

אל תחשוב על הזכרון, תחשוב על הרגע שיביא איתו זכרון"

אני יושבת ומקשיבה מהצד,

מנסה ללמוד מהם- האבא והבן. 

אם לחוות ולשכוח או להתאמץ ולזכור.

את שני הדברים אני רוצה 

אבל בהחלט כמו אחיין שלי, תקועה בזכרון ולא ברגע עצמו.

הייתה שבת משפחתית והיה טוב ממש. 

זכרונות ילדות ושיחות שלא היו כבר הרבה זמן

פתאום צפו ועלו...

אפילו היא והוא דיברו איתי התעניינו וסיפרו.

הרגשה טובה. מקווה שתמשיך לכל השבוע. 

אהבתי פעם מישהו...אולי בעצם לא?

אולי בכלל אהבתי רק את עצמי

ורציתי רק את טובתי האישית.

כבר לא יודעת הכל מבולבל.

איך אפשר בכלל לאהוב בעולם,

אם אני שונאת את עצמי יותר מכולם.

שנאה עזה ויוקדת ששורפת ורומסת,

עם חוסר אמונה בעצמי ואולי גם בכלל.

שוב תזכירו, מי אני בכלל?

נשכחתי אי שם במצולות העבר

חושבת על העתיד ושוכחת לחיות ופשוט להיות.

מסתגרת

מתמסכנת

מתמרמרת.

את אוהבת אותם בכלל?

את האנשים שכן שם בשבילך בעולם?

יושבת וחושבת מה באמת טוב בשבילם או מי הם בכלל?

שקועה בבוץ מתנתקת מהעולם. מכולם.

רוצה שרק אלייך יתייחסו כולם.

נראה לי שכחת קצת את יעודך בעולם...

מתי הרגשת אהובה לאחרונה? רצויה?

לא זמן שזכור לך. לא זמן שקיים.

תמיד מרגישה:

לא רצויה

לא שייכת

ולא מתאימה. לכן גם מרחיקה.

צמאה לאהבה.

את פיקציה אחת גדולה.

ואולי, אבל רק אולי.. יש אנשים שנהנים

ממך, מחברתך. את מסוגלת להאמין לזה?

אותה אמת הרעידה מהר קירות. דמעות.

רוצה לחיות. לפזר אהבה ואמונה.

לא רק חושך ותסכול,

מחשבה וכתיבה כמו סביבון.

אולי לרדת מגלגל האוגרים לסיבובון.

אני אוהבת אותם, את כולם.

רוצה לראות אותי מתחברת איתם,

מתמסרת בלי תנאים ודיבורים.

פשוט אהבה לאחרים.

להצליח לומר בקול, אני זקוקה לכם

ולהתענינותכם ובמקביל רואה אתכם ואת בדידותכם

פה בשבילכם. מה שצריך אני כאן ועכשיו

לא קשור מה שלי המצב.

בלי פחדים ועם קצת פחות דיבורים. להיות קצת נחשון.

מצטערת שפגעתי, שנטשתי, שאכזבתי.

מבקשת סליחה מעצמי ומהם, אולי גם ממכם.

חטאתי כלפי עצמי וכלפיהם.

אשתנה, מבטיחה. אם לא עכשיו בטח כשתבוא הזריחה.

"אֶל אֶרֶץ צְבִי, אֶל דְּבַשׁ שְׂדוֹתֶיהָ אֶל הַכַּרְמֶל וְהַמִּדְבָּר אֶל עַם אֲשֶׁר לֹא יֶחֱשֶׁה שֶׁאֶת בָּנָיו לֹא יַפְקִיר לְזָר, 

אֶל אֶרֶץ צְבִי שֶׁדִּמְעוֹתֶיהָ נוֹשְׁרוֹת עַל שְׂדֵה חַמָּנִיּוֹת שֶׁעִצְּבוֹנָהּ וּשְׂשׂוֹנָהּ הֵם שְׁתִי וָעֵרֶב בְּבֶגֶד יוֹמָהּ. "

 (אל ארץ צבי)