"כל אדם משפיע על האחר והאחר משפיע על הבא אחריו, והעולם מלא סיפורים, אבל הסיפורים כולם אחד הם."

שמועות כל כך הרבה שמועות והם רצות בווטסאפ כל כך הרבה

אז גם הפעם נחסום את הלב ואת הראש ולא נאמין

אבל לאט לאט זה מטפטף ונכנס וחודר

ואתה מבין שהפעם זו לא שמועה

זה נכון

וזה נכון שלא הכרתי

אבל זה כואב, כואב כל כך

כל כך הרבה תפילות כל כך הרבה בקשות

ומה שנמצא זה שלוש גופות

וכל פעם מחדש עם ישראל מאוחד

מתפלל גם אצל נחשון ווקסמן וגם כאן

ומקבל את הלא.. חוטף את הכאב

ולעזעזל הם היו ילדים...

ואנחנו כולנו סוג של ילדים אבודים

והמציאות הזאת היא נוראית

הלב דוחה ופשוט לא מוכן לקבל את העובדות

והדמעות זולגות

וזה יפה כל כך לראות את החיבוק הזה של העם את הביחד

פעם אחת,ביחד....

והלוואי שחלק מהביחד הזה ישאר גם עכשיו

יהי זכרם ברוך.

סוף סוף סיימתי להקליד את העבודה הזאת... כבר חשבתי שהסיוט הזה לא יגמר אף פעם.

עכשיו אפשר לשבת כמה דקות לנשום עמוק ולהרגע לפני שאני צריכה להמשיך ליום חדש בלי אפילו שעת שינה.

יש משהו בלילה שמצליח לסדר את המחשבות הוא מארגן אותם בצורה הכי טובה שיכולה להיות.

בשבת התחלתי לקרוא ספר ממש יפה של יונתן הריסון שנקרא "להכיר במציאות לדעת שלווה"

הספר מלמד אותך איך לדעת להסתכל על המציאות בצורה שאתה אמור להסתכל עליה

בלי לחשוב על העבר ולהתבאס ממנו ולא לחשוב על העתיד כי הוא עדיין לא קיים.

הסופר מראה לך כל מיני דרכים איך להשאר כאן בהווה ולחיות את העכשיו..

הלוואי ואני יצליח להכיר במציאות ולדעת שלווה..

ובנימה אופטית זו אני יאחל לכולם

לילה\בוקר טוב

ויום הכי שמח שאפשר לבקש.

אני נמצאת בתוך קובייה,

גרגר אבק אחד מתוך רבים שמרחפים כמוני בחלל.

ארבע קירות, ארבע פינות ופתח אחד במקום לא ידוע.

מידי כמה זמן נפתח הפתח וכמה גרגרי אבק נשאבים לתוכו כאילו לא היו לעולם בתוך הקובייה,

אין לדעת מתי ואיפה יפתח הפתח.. אבל כשהוא נפתח בסביבתך לא תוכל להתחמק ממנו,

יש גרגרים שנצמדים כל זמן שהותם בקובייה,
אל אחת הדפנות בתקווה שיזכו לעבור בפתח
ויש כאלו שנקלעים אליו ללא התראה מוקדמת ונעלמים דרכו,
כשגרגרי האבק הקרובים אליהם נשארים המומים ודואבים בקוביה.
יש רבים כמוני, רחוקים וקרובים

יש כאלו שיעברו לידי ואני אפילו לא יזוז ממקומי מהדף תנועתם.

כולנו שונים, אך כולנו דומים בדבר אחד
אנו מרחפים בחלל בין ארבע קירות
נתקלים בקיר אחד ועפים לקיר המקביל לו.
כך בסיבובים, סיבוב אחרי סיבוב
וכולנו ממהרים, מחפשים, מנסים להשיג, בחושך מוחלט
ובבלאגן גדול,
לעיתים אני מנסה לעצור בחלל, להסתכל סביבי ולראות לאן מרחפים בדיוק.

אך מיד אני נהדפת ע״י המון של גרגרים עצבניים ולחוצים
שאני גרגר קטן ופעור נעמד להם באמצע הדרך בדיוק בכיוון ההפוך.

החלל הוא צפוף וקטן, וכל גרגר תלוי בשני, כי אם נפסיק לרחף כולנו ניפול...
וכשניפול מה יקרה?

הרי יש ארבע קירות.
אז שוב נתקע בקיר?!
ומה יקרה איתי ביום שיפתח הפתח?

האם אני ירגיש שזמן שהותי בקובייה הועיל למשהו? או שסתם ריחפתי וסבלתי בחלל?

אני יודעת מה רצוני.
״להגיד שבזכותי גרגר אבק נוסף הצליח להתקדם, בזכותי הוא יצא מאושר מהפתח״

אז גם אני אוכל לצאת שלווה
ובינתיים, אני מרחפת בחלל ומחפשת...

עצוב לי ורע לי.

חיפשתי נחמה וקיבלתי פגיעה.

אפילו חיבוק פשוט כבר אי אפשר לקבל בעולם הזה.

ואת הפגיעות הכי קשה לקבל כשציפית לתמיכה ממישהו קרוב