"כל אדם משפיע על האחר והאחר משפיע על הבא אחריו, והעולם מלא סיפורים, אבל הסיפורים כולם אחד הם."

תל אביב.

אני מסובבת את הגב ומתחילה ללכת לכיוון האוטובוס. 

הדמעות עומדות לי בעיניים ואני מנסה למקד את מבטי במגדלי עזריאלי מולי.

לא טוקסי, אל תבכי.. לא ברחוב.. לא מול כולם... 

אני מתיישבת בתחנת האוטובוס, רואה שהאוטובוס יגיע רק עוד שעה

והדמעות זולגות, כבר מאוחר בלילה ואני מקווה שהחושך יסתיר אותן

אבל מבטיהם של האנשים מוכיחים לי שאני טועה.

שוטר מסתכל עלי נראה כתוהה אם לגשת או להשאר במקומו

כנראה שמגיע לפשרה עם עצמו ומתיישב לידי שותק. 

בכי שהודחק פורץ החוצה בלי יכולת להפסיק, 

זכרונות שנלחמתי להתעלם מהם חוזרים ורצים בראש

התכחשויות עם אמת, געגוע עם כעס, 

חברות, ידידות ניתוק. הכל שם. 

דמעות טובות של שחרור ודמעות רעות של כאב.

הזכרונות מהיום שהיה ומפעם מתערבבים ביחד 

**

"אז רוצה ללכת לשבת למעלה בעזריאלי?"

לאאאא אני כמעט צועקת, בוא נצא מפה. פשוט נלך. 

אנחנו הולכים אבל המחשבות נשארות שם,

בתקופה ההיא, אני ויונתן מדברים שם על הכל

הוא עם מדים של שבוע בשטח ואני מלוכלכת כולי מיום לימודים

שנינו עייפים אבל מחייכים. 

**

"אמרתי לה שאני בסביבה, היא רוצה שניפגש"

הוא נראה שמח ואני מאושרת איתו, שמחה אמיתית 

שלמישהו שאכפת לי ממנו דברים מתחילים להסתדר.

במקביל אני חוזרת אחורה ושוב נזכרת ביונתן

המחשבה על התערוכה קופצת לי לראש, 

על ההפתעה שהוא עשה לי ועל האושר האמיתי שחוויתי אז

כשחשבתי שהוא לא יופיע ובא ועל האושר בעיניים שלו

כשסיפר לי על החברה החדשה, גם אז הייתי שמחה.

**

הוא עומד מול הקהל ומדבר 

על שנאת חינם ואהבת חינם ואני בכלל לא שם.

אני כמה שנים אחורה יושבת מולו ושומעת את מה שאני עוד לא מוכנה לשמוע

מה שאני עדיין לא בנויה להתמודד מולו. דברים עלי ועל יונתן ועל החיים בכלל. 

יודעת שאם היום הדברים היו נאמרים כנראה לא הייתי לוקחת אותם בצורה קשה כל כך. 

הוא ממשיך לדבר ועם הדיבורים רצף המחשבות ממשיך

אני ויונתן בוכים בטלפון והכל גדול עלי בכמה מידות. 

חוזרת לכאן ועכשיו מנסה לחשוב למה באתי לשיעור הזה איתו?

כנראה שיש בי רצון לסגור איתו מעגל סופסוף אבל זה לא יקרה היום...

אני אפילו לא נשארת בסוף עם כל ההמון שמנסה לדבר איתו,

פשוט מסובבת את הגב והולכת 

יודעת שאמא תתעצבן עלי כשתשמע שהייתי שם ולא נשארתי אבל ל אכפת לי.

את הסגירת מעגל הזו אעשה בפעם אחרת. 

**

באוטובוס הדמעות ממשיכות לרדת האדם לידי מעיף בי מבט 

ומנסה להתעלם ממני עד כמה שאפשר. 

ואז אני מבינה שיש לי חרדה. 

אני חרדה שאנשים יעלמו לי מהחיים חרדה באמת 

אני חרדה להתרגל לנוכחות שלהם, כי יודעת שיבוא יום בלעדיהם

ולא משנה כמה המוח אומר לי "אנשים באים משאירים את מה שצריכים

ואת צריכה ללמוד לשמוח מזה ולא לצפות שישארו" 

לא משנה כמה פעמים אני אחזור על זה עם עצמי

עדיין אני לא רוצה שילכו ויהיה לי קשה עם זה כל פעם מחדש. 

כשאני פותחת את הלב לאדם, לא משנה אם זה בנזוג, חברה או ידיד

משהו בלב שלי משתנה משהו בחיים שלי זז. 

אני נקשרת מעמקי נשמתי לבני אדם למהות שלהם.

אכפת לי מאותם אנשים בצורה כל כך כנה והנוכחות שלהם טובה לי,

מחייה אותי גורמת למהות שלי בעצמי לצאת. 

הפתאומיות שבה אנשים יוצאים משאירה אותי המומה, בודדה יותר ממה שהרגשתי. 

אני לעולם לא ארצה שאנשים ילכו ואעשה הכל בשביל מי שאכפת לי ממנו

אבל לפעמים החיים חזקים מזה ולי אין שליטה על הכל. זה קשה לי להבין את זה. 

אני ממשיכה להכניס אנשים ומצד שני מפתחת יותר ויותר פחד מהרגע שילכו

וזה בולט לעין. אולי סופסוף אני מוכנה להודות עם עצמי שאני צריכה טיפול. 

**

אמצע הלילה אני יורדת מהאוטובוס 

הירח מעלי והגבעות סביב וחושך.. אני רוצה להשאר שם לנצח. 

אחותי מתקשרת ושומעת את הבכי, נלחצת שמישהו פגע בי ומגיעה במהירות

אני מסבירה לה שהכל בסדר ושזה שחרור טוב

שאני צריכה לבכות את זה ושקשה לי נורא, אבל אני אעבור את זה.

היא שותקת ולוקחת אותי הביתה. בחניה שתינו יושבות ושותקות עד שאני נרגעת. 

ויכולה להכנס הביתה עם חיוך

**

בבוקר אני אורזת תיק מתקשרת לאחי ושואלת אם הוא בסביבה.

מודיעה לו שאני באה אליו לסופ"ש. 

הוא שמח ומודיע לי שבדיוק הם היו צריכים עזרה עם התאומים. 

כשאני אצלו במטבח הוא שואל אותי אם אני רוצה לעבור לגור אצלם

כבר כמה פעמים הציע וכל פעם סרבתי. 

"בואי יהיה לך שקט ונפתח לך דלת מהחדר שלך.. ואנחנו לא נפריע לך"

אני מחייכת אבל מסרבת, רק אותי חסר להם בבית הקטנטן שלהם. 

אח"כ הוא שואל למה אני מבאוסה וכשאני עונה שהכל בסדר הוא שואל אם אני מבטיחה

ואני שותקת מהנהנת הנהון לא מחייב ומסיטה את השיחה על התאומים..

מי שמכיר אותי יודע שאני אף פעם לא מבטיחה סתם. 

**

מוצ"ש משהו בי משתחרר

אני מבינה מצליחה לשחרר דברים באמת. 

אולי סופסוף גם לחתום בראש את הקצוות של הסיפור עם יונתן

אני קוראת שיחה על מוכרת תפוחי זהב ומחייכת על תמימות. 

מבינה שיונתן הוא אחד האנשים שאני הכי מעריכה ואכפת לי מהם בעולם

עד היום וכנראה עד תמיד גם אם כבר הרבה זמן שהוא לא באמת נוכח.. 

אני מבינה את הגעגוע לאנשים מסויימים ל מקבלת אותו ומבינה שלא יעבור... 

לומדת את הפגיעה ואת הפגיעות

לומדת לדעת את החרדה

להבין את ההתרחקות והנתק מאנשים ועדיין לכאוב על זה

לומדת שמותר לי לכעוס על אנשים, אבל לכעוס באמת ולהבין שפגעו בי גם אם לא התכוונו. 

יודעת שלא משנה כמה אלחם בעצמי אני אמשיך להיות כזו,

רגישה מדי שמכניסה אנשים לנשמה וסוחבת אותם איתה לא משנה כמה זמן עובר. 

אני גם יודעת שאותם אנשים יוכלו תמיד לחזור ואני אשמח להחזיר אותם לחיים שלי

גם אם נפגעתי. כי אני באמת באמת אוהבת אותם.. את כולם.

אני פה בשבילם תמיד. בלי משחקים ובלי הצגות ככה בכנות

ימים מבלבלים עוברים על כוחותינו. 

מחפשת לצאת לעולם שוב והכיוונים מבלבלים נורא. 

אבל כן יש הבנות חדשות ואני נותנת לעצמי לשחרר דברים שלא נתתי עד היום

לפעמים אני מרגישה כל כך זרה

כמו ילדה חדשה בכיתה, 

עם אלפי עיניים שנעוצות בה מסביבה. 

רק שאצלי זה לא כיתה ואין עיניים

זה עולם שלם של אנשים ואני ביניהם,

דומה אבל כל כך שונה. 

אני מרגישה כל כך לא מתאימה להוויה, לקוביה. 

מדברת שפה כל כך מוזרה. 

מנסה לחשוב מה אחרים חושבים ותמיד קולעת הפוך

גם אם אנסה לעשות היפוך. 

כשמדברת את עצמי אני לא ברורה, 

כאילו אני על מצב שתיקה ולא צעקה. 

משהו בי השתנה.

יותר רוצה לדבר, יש בי יותר צורך לזה. 

אבל הדיבור הזה? הוא מיותר כל כך. 

איך ההוא אומר "דיבורים כמו חול ואין מה לאכול." 

אני רוצה למצוא בית (מטאפורי) בו ארגיש שייכת

שגם אם לא מדברים בו את השפה שלי

לא אצטרך לצעוק כדי שיבינו.

שם אוכל לשבת מתחת לעץ ורוח קלילה,

לשמור על שתיקה, כזאתי אחת כנה

ושבאותו זמן ארגיש שלמה ורצויה.

כמה שאני כותבת עצוב לאחרונה אני יודעת שאני במקום טוב

עם עצמי לעומת שנה שעברה והעצב הוא חלק מהתהליך 

ויש גם שמחה. גם מהבור הזה נעלה. 

(עברו ארבע שנים לא מזמן ועברה שנה גם כן. 

ואם היו אומרים לי לדמיין את היום?

כנראה זה לא היה ככה. מדהים איך דברים משתנים ברגע.)

"'אז מה זה אומר בעצם?' נגה שואלת במבוכה.

אני לא עונה. מאיפה לי לדעת מה זה אומר? 

פתאום היא נראית לי כמו ילדה בת חמש

שהלכה לאיבוד ופוחדת שלעולם לא ימצאו אותה."

(נעה ירון דיין, מקימי)

יום של נפילה.

מגלשה מהירה למטה למטה

ובשיאו אני מכריחה את עצמי, לברוח לשטח

לתפוס את הפינה הכי שקטה שיש בנוף הסביבתי

ולבכות את הנשמה, לזעוק קצת מהלב. 

אז, בדיוק בשיא הבכי, בחור השומם הזה,

אני מרגישה יד קטנה דופקת לי על הרגל.

אני מרימה את הראש ורואה ילדה עם חיוך גדול

קופצת אלי לחיבוק. 

זו ילדה שטיפלתי בה לפני שנה במעון וזיהתה אותי מרחוק.

אני מנגבת בזריזות את הדמעות 

ולובשת את מסכת המטפלת החייכנית והאוהבת. 

האמא ניגשת אלי ומתחילה לדבר 

ואני בהלם, עדיין בתוך סערת הרגשות, מאזינה לא מאזינה.

צופה בהן רצות אחת אחרי השניה 

אמא ובת ברגעי אושר ילדותיים. 

אני מרגישה מנותקת כמו צופה זרה בסרט

מתגעגעת לתחושות ישנות. 

הן הולכות 

ואני מגלה שלמרות הכל משהו התנקה והשתחרר

הדמעות שזולגות עכשיו קלות יותר, משוחררות יותר. 

אני לא יודעת מה יהיה מחר, אולי לא יודעת מה יהיה בכלל.

אני בעצמי לפעמים עדיין מרגישה ילדה בעולם של גדולים.

אבל אני זוכה שוב בכמה רגעים של שקט

וידיעה שלא משנה מה יבוא, מתמודדים עם זה בשמחה אמיתית. 

צריכה ללמד את עצמי להתמלא שמחה ולהוציא קצת 

את החלק של טוקסי שמוסתר מהעולם ואולי אפילו מעצמי. 

שאלו אותי מתי השתחררתי באמת בפעם האחרונה.

התשובה הייתה אף פעם. איך משחררים כבלים של שנים?

איך אני מפסיקה להיות ביקורתיית כל כך כלפי עצמי

ואיך עוצרים את המחשבות מלרוץ? 

יש לי דעות מוצקות, אולם אלף דעות הגיוניות

*זכרון ילדות*

את שומעת אמא? גילי לא אוהבת אותי ולא רוצה להיות חברה שלי.

היא נחמדה לכולם ורק אלי לא..

מה עשיתי לה אמא? למה היא לא רוצה להיות חברה שלי?

"אין שום סיבה טוקסי, את מקסימה, אל תכניסי לעצמך מחשבות לראש

אני חושבת שאולי את קוראת את הסיטואציה לא נכון?"

לא! היא לא רוצה להיות חברה שלי אני יודעת, תאמיני לי שאני יודעת... 

סיטואציה ילדותית ותמימה לחלוטין.

בחיים שלי עברתי המון סיטואציות חברתיות, שחלקן היו קשות מאוד. 

ברוב הפעמים, הכל היה חד וברור.

כשהרגשתי פגיעה היא הייתה מוחשית ולא ניתנת לתהייה בכלל,

אותם אנשים התכוונו לזה מההתחלה עד הסוף. 

אבל היו את הפעמים שהיום בראייה לאחור, אני יודעת שמרוב פחד להפגע

כבר הייתי מנתחת סיטואציות לא נכון ומרחיקה את עצמי מאנשים.

חושבת שאני לא רצויה אצלם ומונעת את הפגיעה העתידית,

כשבמציאות לא היה במחשבות האלה שום אמת. 

ככה מנעתי מעצמי כל כך הרבה קשרים ומצד שני הרגלתי את עצמי להרגיש לא רצויה. 

עד היום, ההרגל הזה קיים ונוכח. ההבדל היחידי הוא

נסיון (קלוש) מצידי לברר אם הבנתי את הסיטואציה נכון או לא,

אבל העלבון וההרגשה שאני לא רצויה נשארים אצלי במלחמה. 

היום שוב, חוסר הבנה כזה של סיטואציה, הכניס את ההרגשה שאני לא רצויה

המוח לחש לי בשקט "יאללה טוקסי קחי את הרגליים שלך ולכי,

את לא צריכה להיות בסביבת אנשים שלא רוצים שתהיי שם,

תחסכי את זה מהם ומעצמך" 

אבל הפעם לא וויתרתי החזקתי את הדמעות בפנים ונשארתי לשבת על הכיסא. 

כשהמוח נרגע קצת, הצלחתי לבטא מה אני מרגישה וחושבת 

ולשאול אם זה באמת ככה. בדיעבד ההבנה שלי את הסיטואציה 

הייתה כל כך מוטעית וחירפנה אותי המחשבה מה היה קורה אם הייתי הולכת.. 

זו כנראה הייתה טעות גדולה ושמחתי שנשארתי והדברים הובנו. 

הלוואי והייתי חייה באיזה מציאות אוטופית,

שבה אנשים היו אומרים לי תמיד ובכנות את מה שהם מרגישים וחושבים.

שאם לא הייתי רצויה הייתי שומעת על זה וכנ"ל אם הייתי רצויה. 

ככה אולי לא הייתי חייה בפחד תמידי שאני מפספסת משהו או מבינה לא נכון. 

אני אוהבת כנות ואוהבת אנשים כנים, גם כשהדברים שנאמרים לא תמיד נעימים. 

ואולי זה בכלל בעיה שאני מסתמכת על מילים

שיתנו לי את ההרגשה של הרצויה ולא פשוט נותנת לעצמי להרגיש ובוטחת בעצמי.

היום הרגשתי את הכל חד וברור וכנראה שזה משהו שצריך עבודה אצלי,

רק צריכה לחפש איך. 

יש אנשים טובים בעולם 

ויש דבר כזה חברות אמיתית. 

למרות הכל ואולי בזכות אני עדיין מאמינה בזה.