"כל אדם משפיע על האחר והאחר משפיע על הבא אחריו, והעולם מלא סיפורים, אבל הסיפורים כולם אחד הם."

אני פגועה, אני באמת פגועה

מרגישה כאילו נזרקתי בבת אחת מתוך חיים שלמים שבעצם היו סרט

החוסר רגישות הפתאומית

הכאב שמכרסם לו כל חלקה טובה שיש לי בלב

והעובדה שהוא לא מבין שהוא פגע

לא מה שקורה עכשיו פוגע, את זה הוספתי לכל תפילה חרישית שלי בלב במשך השנה האחרונה.

ברור שיש לזה אפקט כי עדיין יש רגשות, אבל הדרך כל כך מכאיבה

בדיוק אחרי מה שקרה לפני שבוע או שבועיים אני כבר לא זוכרת

פשוט להשאיר אותי מבולבלת וכואבת בידיעה שהוא לא הקשיב למילה ממה שאמרתי לו לפני שבועיים.

כמה הרבה היה באותם מילים שאמרתי כמה חשיפה וכמה כאב.. ומסתבר שהוא לא הקשיב

בחיים לא התנהגתי אליו בכזה חוסר רגישות, אז למה לי מגיע שייתיחסו אלי ככה

הייתי מגעילה הרבה פעמים זה נכון... אבל תמיד השתדלתי לשים לב להתנהגות להיות מודעת לפגוע כמה שפחות

כי באחים לא פוגעים ואחים לא זורקים הצידה

וכשאח שלי במצוקה אני תמיד יהיה שם! תמיד

לא תהיה שיחת טלפון שהוא ירים אלי ואני לא יקשיב לכל מילה שיש וינסה לשמח

לא יעבור יום בלי שאני יחשוב מה איתו, מה עובר עליו,

גם בימים שהתרחקנו הוא תמיד בראש

אז למה עכשיו, כשאני במצוקה הוא לא כאן?

למה אני מסתובבת סביב עצמי בוכה וסובלת

למה מישהו שהכרתי ממש לא מזמן כבר הספיק לשאול אם הכל בסדר איתי

ואיך אפשר לעזור רק מהעובדה שכתבתי לו שבת שלום עם שלוש נקודות ולא סמיילי

אני מבינה ששמח וטוב לו

ואני שותפה לשמחה הזאת, כמה שזה לא נראה.

אבל יש דרך לשתף אחרים בשמחה שלך

וכשאני מדברת אלייך למילים שלי יש משמעות ואני לא סתם זורקת אותם באוויר

אז למה? למה לא הקשבת כשהיה חשוב להקשיב

ואם אתה יודע שאני בוכה, ושאני במשבר למה אתה לא מתקשר?

בא לי לחנוק אותך, ומצד שני בא לי לדבר איתך

ולבכות לך כמו שרק אתה יודע להקשיב לי בוכה

אבל אין אותך, כי אתה מתנהג כמו עיוור.

אז פה אני רושמת, אח שלי.. אני צריכה אותך!!!

נמאס לי להיות רגישה כל כך.

ואתכם אני שואלת איך אפשר להוציא גוש מהלב ולהפביק לבכות...

איך אני יכולה להתחיל להסתכל קדימה ואולי להפסיק לצפות מאנשים??

איך??? באמת שאני חייבת להבין איך....

שנה שלמה

שנה שלמה שאני עומדת מול מרצים

ואחד אחרי השני קוטלים אותי

משפילים

ומורידים מהבטחון העצמי שאין לי

שנה שאני כבר לא סומכת על עצמי ועל הרעיונות שלי

וגם התחום היחיד שעוד חשבתי שאני טובה בו מתגלה ככשלון

ואז מגיע מבחן הסיום

שני בוחנים

שום הכרות מוקדמת

שום שיפוטיות שלא קשורה למקצוע

ופתאום

העבודה שלי נפלאה

הרעיון הוא גאוני

המרצים מורידים ראש ואוכלים את הכובע

ואני עומדת שם

מנסה להחזיר לעצמי את הבטחון העצמי שאבד

ולמרות כל המחמאות

ולמרות שמה שידעתי תמיד הוכח כנכון

שהמוצר הוא טוב

אני עדיין לא מוצאת את הבטחון העצמי שלי

שאבד לו אי שם

כשאני מנסה לדמייו את אתמול,

מה שאני זוכרת זה זרם בכל הגוף

איזושהי תחושה שלא ידעתי על קיומה

בלי יכולת לתאר את זה.

אני עדיין לא מאמינה על עצמי- לא שהיה שם איזשהו משהו גדול

מבחינת האמת.. לא היה כלום- אבל הרגש הפך את זה לגדול מאוד

ואני אוכלת את עצמי-

מצד אחד אני רוצה לשכוח ולא לעשות מזה כזה סיפור כי כמו שאמרתי זה היה כלום

מצד שני אני רוצה להזכיר לעצמי כל יום את התחושה של אחרי- את האכזבה הכאב בלב החוסר אמון בעצמי

כדי שאם אי פעם אני רק אחשוב על זה אפילו, אני ארגיש שוב ושוב את אותם תחושות.

זה משהו שכל כך האמנתי בו  עדיין מאמינה! היה ברור לי שאני בחיים לא יעשה ומבחינתי גם הדבר הפצפון הזה

זה משהו

באמת שסמכתי על עצמי, מצד שני אני שמחה על זה מאוד, כי זה משהו שרציתי לתת.

אולי זאת עוד הוכחה לזה שאני בנאדם, ואני די צריכה את ההוכחות האלה

אני מרגישה כמו בנאדם עם הכי בטחון עצמי- שבאו והניחו מולו את הדבר שהוא הכי מפחד ממנו וככה חשפו את הפחדנות שלו מול כולם

בחיים לא היה לי ערבוב כזה של שמחה ואכזבה מעורבבים אחד בשני

ויש בי גם כעס לה' איפשהו-כי הוא יודע שאם יש דבר אחד מכל המצוות שאני מאמינה בו ועוד חושבת שהוא נכון זה זה

אז למה??? איך הגעתי למצב שהרפתי?

ושוב צד שני של תודה... כי באמת רציתי את זה

אההההההה בלבול

לסיכום מה שנאי יכולה להגיד שאני יותר חזקה עכשיו, יותר מאמינה מתמיד ויודעת שזה משהו שצריך לעשות  ולהגביל