"ג'ימי?"
קול נפץ נשמע,
גימי קופא במקומו.
לאביו של ג'ימי לא היו תכניות אלימות להיום,
ובאמת שלא היה לו מצב רוח למכות .
"ג'ימי ? מה אתה עושה שם?" ג'ימי בולע רוקו למראהו המאיים של האב בפתח המחסן.
האב נשען באיטיות על הדלת תוך שהוא משלב ידיו ומצמצם עיניו, מבטו משתהה על כתמי החלב המתפשטים על הרצפה.
"חלב?" הוא מרים גבה, מבטו הנוקב עובר על פני הקערה המנופצת, שאחת משברי הזכוכית שלה עוד מספיקה לשקף לו זנבו של חתול נמלט, ממש באותו הרגע
מפתח החירום שבמחסן.
ולפתע מתבהרות פניו של האב .
"אוי ג'ימי" הוא מצקצק בלשונו וכמו נאנח "שוב החתולים?!" ,הוא מזדקף לאיטו, מה שמדגיש את קומתו הגבוהה וגבו התמיר- ומתחיל להתקדם לעברו של ג'ימי.
"מה דיברנו בקשר לזה ?" הוא לוחש ברכות, עיניו הירקות מלטפות את הדמות הזעירה והרועדת של בנו היחיד "עזרה?" הוא מדגיש, וכמו חלחלה עוברת בו " האין כבר הזכרנו שזה מושג המעיד על חולשה ?!"
ג'ימי נרתע מעט לאחור אך נראה כי מילותיו של האב רודפות אותו " ובכן-" הוא שם את עצמו כמהרהר "אני חושב שמתן חלב לחתולים בהחלט נכלל בהגדרתה של עזרה " הוא נרכן מעט לעברו ''אינך חושב?!" הוא משרבב בשפתיו, ג'ימי הקטן מתכווץ במקומו, מנסה להסתיר מאחורי רגלו את שערי פשעו, אך נראה שהדבר אך מכעיס את האב אף יותר.
"הו ,לא!" הוא נרתע בכעס "ג'ימי הטיפשון!" הוא מצקצק בלשונו כמעט ברחמים "לא כך היית אמור לנהוג!" עיניו של הילד נפערות למראה הטירוף שבאביו "נכון, זהו מעשה של יעשה- להפגין כך חולשה ברבים, אך אתה צריך לעמוד מאחורי מעשייך- אם כבר ביצעת אותם, אל תגרום לאחרים לחשבו שאתה מתבייש בהם" הוא מניף ידו בגועל מעושה "רכיכה שכמוך" אביו של ג'ימי מתנשף, נראה שכעסו מוציאו משליטה, שערו הכהה נפרע וניצוצות של אור שמסתננים דרך הדלת מדגישים את חיוורונו הכהה.
אבל אז, רגע לפני שנראה כי הוא נרגע לחלוטין, הוא מתפרץ בזעם " למה אתה מביט בי כך? למה אתה שותק? תענה לי ! תענה לי כמו גבר!!" הוא צועק על בנו שעוד מעט ימלאו לו 6 "ענה לי כמו שכל בן למשפחת דאבלון היה עונה!" הוא מניף ידיו בזעם ולמראה כעסו הנורא נראה שהילד כמו מתעורר "ס-סליחה א-אבא" ג'ימי מצליח להוציא מפיו אך גמגום "הו" מפטיר האב "ממך כבר לא ציפיתי ליותר" הוא אומר ואז נשאר דומם לכמה רגעים של שקט מתוח.
ואז אז חוזר לקולו המלטף.
"הו ג'ימי, אינך מבין, אינך מודע לאחריות העצומה המוטלת בכתפיו של כל בן למשפחת דאבלון" ושוב הוא שוקע בהרהוריו, עד שאחת מעיניו הופכת לצהובה.
השעה 4
השעון מצלצל, השעה לתה.
הרעש כמו מעירו ממחשבותיו.
הוא מרים ראשו בישנוניות, כמעט מופתע לראות את בנו הדומע לפניו.
"ג'ימי..." הוא ממלמל וסוגר את הפער בכמה צעדים "ילד שלי" הוא לוחש ונרכן אליו, מלטף את ראשו בציפורניו הארוכות.
"זה בסדר, זה בסדר..." תנועותיו מתחדדות אך הוא אינו שם להב לזרזיף הדם שהחל זלוג מקו שערותיו של הילד המשותק בהלם.
"אתה עדיין יכול לחזור הביתה" הוא מחייך אליו בטוב לב נבוך "ואתה רוצה, נכון" הוא אינו שואל, אבל ג'ימי הקטן מהנהן בראשו נמרצות.
"מממ...מה אתה אומר" האב המטורף מהמהם לעצמו "מה נעשה אתך ג'ימי?!" הוא כמו מתעייף עם עצמו "כך סתם, פשוט תחזור ?!" צחוק קטן נמלט מפיו, צחוק מריר וכמעט מרושע למראה תחינתו של הילד. "אתה יודע מה אבי היה עושה לי? את יודע מה אב אבי היה עושה לו אם היה תופס אותו עוזר לחיה פצועה? לאלמנה מרה ? לזקן -קשה -יום?" הוא מרים קולו מ בלי משים "הו ג'ימי, ידיי לא היו יוצאות שלמות מהעסק הזה".
וכמו נזכר, הוא מפשיל שרווליו ומבט בצלקות כמעט בגאווה וקצת געגוע:
חתכים עמוקים עד העצם, נראה היה כאילו השד בעצמו טרח לבקר את האב.
"גם את הנך מאמין שאלו מעשה של תה רותח או סוס זועם?!" הוא מגחך באי אמון ומאמץ אליו את הילד הנרתע לאחור. "עלייך לחשוב בחוכמה, עלייך לחשוב כבן למשפחת דאבלון, עלייך לייצג את שם המשפחה בכבוד!" האב נראה כמשולהב, משולהב ומפחיד ויפה עד כאב.
ונראה שהטירוף אך הוסיף ליופיו הרב, החן האפל שרק בזכותו כבש את אמו של ג'ימי עד שהתעוררה מעיוורונה וברחה- שרק בזכותו הפיל את כל שאר השפוטים שהיו נתונים ברשתו חסרת הרחמים.
"לא" הוא אינו מבחין בג'ימי המכחיל כשאחיזתו מתהדקת "זהו תוצאותיו של אב זועם, זהו תוצאותיה של העזרה הזאת שאתה כל כך אהב" הוא יורק בלעג מר "אתה רוצה לחזור הביתה? או לא ג'ימי" הוא נאנח בתסכול מזויף "לא תוכל כך סתם לחזור, מבלי להראות שאתה בן אמתי, בן למשפחת דאבלון".
ואז,
אז- הוא מניד ראשו.
ג'ימי מחוויר.
מצד לצד,
מצד לצד.
ג'ימי מנסה להיחלץ משיגעונו של אביו.
מצד לצד,
מצד,
לצד...
* בום *
ג'ימי מתנער מהרהוריו, גוחן לעבר ביתו הקטנה שידה הרועדת עוד אוחזת בחצי השקל שבדיוק התכוונה למסור לזקנה לבושת הסמרטוטים "דיברנו על זה כבר , לא לורה?" הוא לוחש ברכות לפעוטה שבוהה בו בעיניים פוערות "חולשה לא מתקבלת במשפחת דאבלון".
ג'ימי לא שומע את אשתו הקוראת לו לארוחת צהריים, לא שומע את צליל פסיעותיה המתקרב, לא שומע את צרחותיה של לורה כשציפורניו הארוכות חודרות לבשרה הרך.
לג'ימי לא היו תכניות אלימות להיום ובאמת שלא היה לו כוח למכות אבל כבן למשפחת דאבלון הוא למד להיות גמיש,
וקצת מכות
הרי מעולם לא הזיקו...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
