לפני כמה ימים הבנתי שאני לא מצליחה להיזכר בילדות שלי.
כן עולות בי פיסות ושבבי תמונות מאחורי הזיכרון, (את שבבי הזיכרון שכתבתי בזמן שישאראבלוג היה בתרדמת אעלה הנה בקרוב,) אבל לא עולה בי רצף מובנה ולינארי של חיים מוקדמים. הכל מטושטש, חלקי, מוכתם בסוכר או בריח של אלכוהול רפואי.
אדם כותב כדי לבטא ולשמר.
מה ניסיתי לזכור? את מה ניסיתי לשמר ולהשאיר כחותם? לא ייתכן שאת כל זה.
דפדפתי אחורה כדי להתרפק מעט על העבר – ככל הנראה כל מה שאזכור משנותיי אלה, בזכות הכתיבה, הם המאבקים שלי – האישיים, המשפחתיים, החברתיים, מאבקי ליבה. הכל מלחמות.
אני מתעבת מלחמות.
מה יישאר מהשנים הללו? אני כבר לא זוכרת כמעט דבר.
אני רוצה להאמין שהשתניתי; אני מקווה שאכן השתניתי ועברתי כמה תהליכים בגלגול הזה, בשנים שלא ביליתי כאן.
כשלא הייתי, כתבתי המון על אור.
אבל איך נזכרים?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
