מרגישה כמו ישראבלוגית טיפוסית לכתוב פה שאני מרגישה שאף אחד לא מבין אותי.
אבל הכי כואב לי שקיבלתי עכשיו כאפה לפרצוף (מטאפורית כן?) אחת כואבת בטירוף ועוד מהחברות הכי טובות שלי. אלה שחשבץי שמכירות אותי קצת יותר מזה, שבאמת באמת מבינות למה כלכך התעצבנתי עכשיו ככה שפשוט ברחתי משם נסערת כשהרגליים שלי לוקחות אותי הבייתה מנסה להחזיק את הדמעות לא לצאת..
הייתי בטוחה שהן מבינות כמה חרא אני מרגישה עם עצמי על זה שבגלל הבגרות המחורבנת הזאת שכחתי שהיום יום ההולדת של אבא שלי. קשר מסוג כזה שאני לא צריכה להרוויח, ואכפת לו, והוא כל כך אוהב לפנק אותי ודןאג לי. ואני, כמו מתבגרת טיפוסית וילדה חרא שלא ראוייה לכלום, שוכחת אפילו לומר לו מזל טוב. אז שמחתי בהתחלה שהן הסכימו לבוא איתי לקניון ולחפש דברים מהר כדי להספיק לעשות לו מתנה, הרי כבר שעות ערב וכל החנויות לקראת סגירה. אבל ברגע שהגענו לשם הם פשוט התנהגו בצורה כלכך לא חברית לדעתי, הם התעכבו סתם במלא מקומות גם כשניסיתי לגרום להן להבין כמה אני לחוצה וכמה זה חשוב לי.. הייתח בטוחה שאיתן אמי לא צריכה מילים כדי להסביר את עצמי.
ויצא שאני מחכה מחוץ לקניון עצבנית מחכה שיבואו- ומבינה בשיחה שהן פתאום נזכרו לקנות מערכת שבועית! כאילו, באמת?? אין זמן אחר? טין שום רגישות למצב הנוראי והחרא שנקלעתי אליו???
וכואב לי, נפשית, שכל פעם שדבר כזה קורה, מה שאמי זוכה לשמוע זה: "אוי את כזאת רגישה" או " למה את עצבנית כל הזמן". ולמה זה? כי אף אחד כנראה לא מבין אותי. ונמאס לי לקוות שמישו אי פעם יבין. בקצב הזה אני אמצא את עצמי כמו אחותי בשנות ה30 לחיי מתוסכלת מתזזת בין מערכות יחסים. אולי לפחות ייצא מזה מאפיה של חתולים כשאני אהיה זקנה מקומטת וערירית.
ומחשבה אחת עוברת לי בראש..
בשביל מה זה טוב שאני פה? גם עושה רע ןכאב ראש לאחרים, וגם סובלת בעצמי. אם רק היה לי אומץ לסיים את זה. לומר ביי ביי ולעשות טובה לכולם. אולי חוץ מלהורים שלי ששכלו בת אחת ושתיים זה כבר יותר מדי..
בשביל מה?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Feel again