מהשירים האלה שאני שומעת ופשוט נשאבת לעולם אחר, מהשירים שגורמים לי להסתכל על התקופה האחרונה מלמעלה, כאילו הם לא שלי, ולחשוב.. לחשוב על הכל.. על למה ואיך, ואם כדאי. פחח לא שזה תורם למשו, אני לא מגיעה להחלטות או תשובות למיניהן אם חשבתם
אז איכשהו לפני כמה שעות הגעתי לאיזה סדרה בהוט ויאודי - "יומן השומן". כן, שם מוזר שמעלה בכם צורך לשאול : "וואט דה פאק?" אבל תתפלאו! סדרה בת 6 פרקים שגרמה לי עכשיו לראות אותם אחד אחד ברצף, כמו חסרת חיים לחלוטין :)
הדמות המרכזית בסדרה היא ילדה בת 16 שסובלת מהשמנה, והסדרה מתחילה בזה שהיא יוצאת ממוסד פסיכיאטרי שבו היא מאושפזת אחרי שניסתה להתאבד. המחשבה הזאת שלה שעברה לה בראש כשהיא רצתה להתאבד, של "אני איעלם והכל ימשיך כרגיל" עברה גם לי פעם בראש.. אבל לא האמנתי לעצמי, ידעתי שיהיו אנשים שיכאב להם כמה שרציתי באיזשהו מקום להאמין שלא. כן, אני עד כדי כך מתוסבכת ודפוקה במוח שאני כנראה מחפשת את המקום של להרגיש קטנה ולא חיונית. והחיפוש הזה גורם לי להרחיק אנשים ממני.. כבר קרה לי השבוע שחברות שלי נפגשו בלעדיי בספונטניות והייתה סיבה טובה, וישר נדלקה לי נורה אדומה במוח של "היי, אין לך חשיבות, מסתדרים מעולה בלעדייך" וישר כעס וריבים וריגשי ובכי. כאילו זה אי פעם עזר למישהו כשהוא רצה שיבינו אותו (NOT).
בסופו של דבר בסוף הסדרה כמו כל סדרה טיפוסית, יש סוף טוב. היא משיגה את הבחור שהיא רוצה, היא משלימה עם חברה טובה שהיא רבה איתה, היא מסתדרת עם המשפחה. צ'יזי.
ישר עולות לי תהיות. למה אני לא מצליחה להגיע לסוף הטוב הזה? למה זה נראה כאילו אני כל הזמן רודפת להגיע לשם ומרגיש לי שהסוף הזה עומד שם מחכה לי ובשנייה שהוא מטרים ספורים ממני- הוא מחליט לברוח שוב? התקופה האחרונה - לפחות מבחינה נפשית- מרגישה לי שהיא בנויה אך ורק מירידות בלי העליות. ואני יודעת שיש כאלה בחיים ואני מקווה שהיא לא תימשך עוד הרבה זמן. אבל קצת נמאס לי לזייף את החיוך, כשאני רואה איך כולם משתנים מולי או בעצם נראים לי סופסוף כמי שהם באמת. רוב האנשים שהיו פעם חברים שלי פתאום כל כך צבועים. כל כך לא מסוג האנשים שאני רוצה להיות קרובה אליהם. ופתאום אני כל כך שמחה שעוד מעט אני מסיימת תיכון ומשנה סביבה. ושבחרתי ללכת למכינה ולא לצבא, למקום שבו אני אלמד קצת יורת על עצמי, בתקווה להשתנות לטובה ולהתפתח, לאהוב את עצמי יותר. באלי לקפוץ כמה חודשים קדימה , להשיג איזו מכונת זמן כלשהי ולברוח מפה לתקופה טובה יותר.
אני צריכה להתחיל ללכת ולהגשים פנטזיות. לנסוע למקומות חדשים, לפתח תחביבים. אני לא יכולה כבר עם השגרה המפגרת הזאת של מבחנים בגרויות ועבודות הגשה. בא לי פשוט להיעלם לכולם ולמצוא את עצמי באיזה מסיבת טבע בחור כלשהו בארץ, ולרקוד עד שאני לא ארגיש את הרגליים ...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Feel again