איך דברים מתגלגלים ואני מוצאת את עצמי יושבת עם אבא בחדר מיון בבית חולים במקום לצאת ולהינות.
לאלאלא, אני בסדר לגמרי זה הוא הסיבה שהלכנו.. הוא נסע על אופניים ואישה אחת פתחה את הדלת של האוטו והעיפה אותו ביחד עם האופניים כמה מטרים. במזל האופניים נהרסו אבל הוא יצא מזה רק עם כמה שפשופים וחתך עמוק בזרת. חתך שרופאה בקופת חולים החליטה שזקוק לתפירה ובגלל השעה המאוחרת לא הייתה ברירה אלא לנסוע לחדר מיון.
אנשים שישמשעו על זה יחשבו שזה מוזר, אבל אני אשכרה אוהבת להיות בבתי חולים. אני חושבת שחלק מזה זאת העובדה שעד גיל 12 הייתי שם הרבה בגלל אחותי, וזה מה שהכרתי. אולי עוד סיבה זה שלהיות בבית חולים מכניס אותי לפרופורציה על כל החרא שעובר לי בחיים וכל החוסר מזל במלא תחומים - כי כשאתה רואה אנשים שנאבקים על החיים שלהם אתה מבין שהבעיות שלך מזעריות ליד כל זה.
בכל מקרה, 5 שעות ישבנו שם בעיקר בתורים, מדהים כמה המצב הכלכלי במדינה הזאת נוראי עד כדי כך שיש לבית חולים תקציב רק לאורתופד אחד, וכשהזעיקו אותו לגבס מישהו באגף אחר, נאלצנו לשבת שם שעתיים ליד חדר ריק כמו מפגרים. כמה זמן לוקח לגבס בן אדם?! ישר עלתה לי בראש האנטומיה של גריי ומחשבה מצחיקה שהוא בטח מזדיין עם איזה רופאה באחד החדרים. אולי אפילו עם כמה רופאות. 
האנשים שםש היו ממש נמדים האמת, במיוחד איזה אחד שישב לידי וכל פעם כשאבא שלי קם - התחיל לדבר איתי ולצחוק איתי. צוטטתי לו טיפה לשיחה והבנתי שהוא בצבא כנראה. הוא היה ערבי, ואני לא יודעת למה, אבל משהו בערבים תמיד עושה לי את זה יותר (לא בקטע גזעני, זה פשוט ככה).
חשבתי שהוא מתחיל איתי האמת, אבל כשהוא הלך לשירותים ותפס את המקום שלו מבוגר אחר, הוא התיישב ליד דתי מבוגר ודיבר איתו מלא. כנראה בן אדם חברותי. ועוד החמאתי לעצמי שהוא מתחיל איתי, פחח
בסופו של דבר יצאנו משם ב2 בלילה, עייפים אבל כשהיינו שם כבר חששתי שלא נצא עד הבוקר, אז 5 שעות זה לא כזה נורא כשחושבים על זה
יום אחד, נחזור להיות משפחה נורמלית כמו פעם. יום אחד, לא נריב בארוחת ערב וכל אחד יעזוב את השולחן בזמן שונה. יום אחד, נחזור למנהג של צימרים מדי פעם. יום אחד נטייל ונהנה. יום אחד, נבין שצעקות מעולם לא היו הפיתרון.
שמישהו יסביר לי מה הקטע שכל החברות שלי נהיות תפוסות ואני עדיין כמו זקנה בודדה וערירית? זה לא שאין לי אפשרויות, אבל עדיין
גם אני רוצה מישהו לישון איתו כל לילה. להתגעגע אליו כל הזמן. לחשוק רק בו. לאהוב אותו למרות כל הפגמים שלו..
ולחשוב שהחבר האחרון שלי היה לפני שנתיים. מה נהיה ממני, אני כבר לא מכירה את עצמי
אני מרגישה פחות מעניינת מפעם.. מרגיש לי שפחות רוצים להכיר אותי, כאילו אני לא נראית מישי ששווה באמת להכיר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Feel again