Don’t feel no pain just smile back

אז לא היה לי אינטרנט בערך שבוע, הרגשתי טיפה מנותקת למרות שהיה לי פלאפון.. שיחקתי הרבה בשולה מוקשים וכמעט הצלחתי לסיים את שלב המומחה אבל לא! חח

אמא שלי צריכה להיות גאה בי.

אז בסופש נסענו לאחותי לקיבוץ שהיא גרה בו, שנמצא ממש קרוב לטירה ולערים ערביות. לקראת מוצאי שבת הבנו מאנשים שיש הפגנות בטירה ושהם כבר הגיעו למושב מסויים שקרוב מאוד גם אלינו וזרקו צמיגים בוערים לתוכו. כל היום הזה היה מוזר, מהבוקר כשקמתי, השקט המוגזם הלחיץ אותי. כל הזמן הייתה לי מין תחושה של שקט לפני סערה, שמשהו הולך לקרות

וכשהתבשרנו לשמוע על המצב מסביב ועל כך שאנשים שהיו בקרבי מהקיבוץ מתגודדים ונאספים ומתכוננים למצב שהם יגיעו למקום, הבנתי שיש מצב שאנחנו תקועות שם, ושהחיים שלנו עלולים להיות בסכנה.

ומה שמטריד אותי במחשבה אחורה על אותם רגעים, זה שבאיזה שהוא מקום, לא היה לי אכפת. למות שם..

בכל מקרה בסופו של דבר הם לא הגיעו עד לקיבוץ אבל כן הסתובבה ניידת של משמר הגבול ואדם חמוש ברחבי הקיבוץ

מזל שלא קרה כלום..

הנסיעה בכביש ההוא חזרה הבייתה הייתה קצת מפחידה, הוא היה חשוך ובין ערים ערביות ככה שאמא שלי לא הסכימה לי לנהוג בו כי היא טענה שאני עדיין נהגת די מתחילה וחס וחלילה אם ייקרה משהו אני עלולה לאבד ביטחון ולא לדעת מה לעשות, ושהיא תדע. בתכלס? צודקת

אני זוכרת שנסענו ובגלל שאני כנראה טיפה חרדתית הייתי בטוחה שהאוטו מולנו הוא של איזה מחבל מתאבד, או סתם של איזה ערבי

אז עקפנו אותו ובזמן שהיא נהגה היא אמרה לי לבדוק, וצדקתי, הייתה לו חזות ערבית. אבל סתם הגזמתי, אני לא מאלו שמאמינות שערבי טוב זה ערבי מת, ושאם הוא ערבי אז הוא חלאת אדם. כשאני חושבת על הרגעים הללו אני מאוכזבת מעצמי שקפצתי למסקנות כשהוא סך הכל בן אדם, ושרק בגלל הלאום שלו תייגתי אותו כאדם מסויים..

אחרי שעברנו את החלק המסוכן של הכביש היא עצרה בצד והחלפנו.. והגענו הבייתה בשלום. :)

הזוי לי שפתאום כל הארץ בסכנה. זה כבר לא רק דרום, או צפון, פתאום גם תל אביב לא בטוחה לגמרי. יצאתי עכשיו לרחוב מסקרנות והעיר מתה, אין אף אחד ברחוב והשקט כמו בבית קברות. ויש לי מין חשק כזה לצאת לסיבוב עכשיו, למרות כל המצב, ולהרגיש את הפחד הזה בצורה אמיתית יותר, כשאני שוכבת על המדרכה עם ידיים על הראש, כמו שעשיתי לפני שנתיים בערך.

לא בטוחה אם זה עניין של חוסר פחד, הרס עצמי או סתם פיגור שלי

העניין הוא 

שאני לא מפחדת למות. אני מפחדת לסבול.

מקווה שחפים מפשע (אם הם יהודים או ערבים) לא ייהרגו. כמה שפחות. אדם הוא אדם, ויש כאלו (והרבה) שלא משתפים פעולה עם החמאס, ולא מגיע להם למות רק כי הם חלק מהלאום הזה.