Don’t feel no pain just smile back

הגעתי אתמול למצב של בכי היסטרי. מכירים את זה? בכי שבקושי מצליחים לדבר בו ולנשום בו באותו זמן?

אז כן.

נשמע נוראי, אבל זאת הייתה דרך פלרוק מועקה שישבה עליי שבוע ולא הצלחתי לבטא. כרגיל זה קשור לתחושה החברתית שלי במכינה, שאולי, רק אולי, רק בראש שלי. מישהו במכינה הפיץ שמועה אתמול בערב שאני עוזבת ופתאום כולם התחילו לדאוג לי ולשאול מה קורה איתי ולאיים עליי בצחוק שאני לא עוזבת. למה הם לא יכולים להתנהג ככה ולתת לי תחושה של חשיבות בכל יום? או לפחות מדי פעם, ולא רק כשהם חושבים שזה כבר הסוף ואני עוזבת?

אז אחרי הרבה רופאים ובדיקות, אחרי שהכניסו לי חומר רדיואקטיבי בגוף וכו' וכו', סוף סוף אני יודעת מה יש לי, דלקת סביב הפיקה ברגל. הלחץ זה שאולי עוד 3 חודשים אני מתגייסת ואסור לי להגיע ככה לשירות בקרבי, אז מפה לשם - כולם עכשיו בטיול עם תיקים על הגב ואני בשבוע בבית. החלטתי שהגיע הזמן לדאוג לבריאות שלי ולשים אותה קצת יותר גבוה בסדר עדיפויות..

ולאישה המוזרה היום באוטובוס: מה חשבת לעצמך כשצפית בפורנו בווליום גבוה כשמלא אנשים מסביבך?