לא קרה לי הרבה במהלך החיים שלא ידעתי לבטא מה עובר עליי. לתת לזה הגדרה, שם.
כל השלמות של תחילת הקשר נעלמה כלא הייתה. אני צריכה ללמוד שתחושות שלי בד"כ נכונות בסופו של דבר, וכשהרגשתי בהתחלה שמשו ייקרה ושזה לא הגיוני שהכל מושלם מדי, צדקתי.
קשה לי להבין באמת איך הגענו למצב הזה שפרידה הפכה לדיבור. אני יודעת שהייתה לך חברה של 4 שנים, ואני? הכי הרבה שהצלחתי להחזיק קשר זה חצי שנה. נכנסת לקשר הזה בכל הכוח ואני צעדתי בהיסוס פנימה, אבל נתתי את כולי. ואולי זה לא מספיק.
אנחנו מתנגחים על עקרונות, על איך הקשר צריך להתנהל, ורואים שאנחנו לא מחפשים אותו קשר, אותו סוג, ושזה מוביל לקשיים.
אני לא יודעת אם זה מהמצבים שכדאי להתפשר אחד בשביל השני או שזה פשוט לא מתאים. חרי לילה של מחשבות והרבה כאב פיזי בלב מרוב אהבה, קמתי בבוקר עם קצת אופטימיות וניסיתי להמשיך איתך כרגיל, כמו שאמרת לי לעשות. אבל אתה מצידך בקושי עונה, ולמרות ההצעות שלי להיפגש היום כי שנינו בעיר, גם לזה אתה בקושי מתייחס, ונותן מין תחושה שלא בא לך בכלל. איך אתה יכול לומר לי השבוע להמשיך כרגיל , בשבוע "ניסיון" שאנחנו נותנים לקשר - כשאתה לא מתנהג איתי כרגיל?
עם כל ההיריון שעדיין מרחף לי מעל הראש, האפשרות עדיין קיימת, אני מרגישה שאני עוברת את זה לבד. שאני גם אעבור את זה לבד, את כל הלחץ, ובתקווה שלא את ההפלה (אם תהיה, טפוטפוטפו).
אנחנו רק 3 שבועות ביחד ואני מרגישה כאילו אני מכירה אותו כבר שנים. נוח לי איתו מאוד, כאילו אנחנו מכירים כבר שנים. ולמרות שאנחנו ביחד כלום זמן, כואב לי לחשוב שאולי נצא אחד לשני מהחיים בסוף השבוע הזה (בינתיים נראה שכן...). כואב לי פיזית הלב
אני מתחילה לחשוב שאם הוא לא מצליח להכיל אותי, להתמודד איתי, מי יוכל? אולי אני צריכה לעבור מין תהליך לפני שאני נכנסת שוב לקשר רומנטי. אולי הצבא יעשה לי את התהליך הזה. אני רק צריכה לתת לעצמי ללמוד ולצמוח. אני עוד לא הגרסא האופטימלית של עצמי, אני עוד לא שלמה עם מי שאני, ויש כמה דברים שאני מאוד רוצה לעבוד עליהם בעצמי, אז אולי אם ניפרד, זה יהיה הזמן. כי בקשר הזה יש פחות אני, זה יותר אנחנו. וקשה לעבור תהליך ככה לדעתי.
מה יהיה
"אתמול חשבתי שהנה השתגעתי משהו אוכל בי בזמן האחרון
ואיש לא אומר לא אומר מתי זה יגמר כמה זמן יימשך עוד הזמן האחרון?.."
ואחרי כמה נשימות ורוגע, אני יודעת ש..
הנקודת אור שאני מסולגת לראות כרגע, שמזל שכל זה קורה עכשיו. קשר כזה אמוציונלי שאולי מגיע לקיצו, ואני מודעת לעוצמות שלי, לכמה אני חזקה נפשית. ואני יודעת שאני אצליח לקום מזה אם ניפרד, ואולי זה ייקח זמן, אבל אני אקום. כי החיים ממשיכים ושום דבר לא סוף העולם. שום דבר.
שרדתי מוות של אחות, שרדתי שנה מאוד קשה נפשית במכינה, שרדתי שבוע מאוד אינטנסיבי במכינה, שרדתי תקופה מאוד לא חברתית בחטיבה, מחלה של אמא, כמה וכמה פרידות, אנשים שיצאו לי מהחיים. וגם את זה אני אשרוד.
עריכה (20:39):
הוא שולח לי פתאום "יפיופה את בבית?" וזה כמו סכין ללב. אני כבר לא מבינה מה הולך פה. ולמה פתאום כואב לי כשהוא קורא לי יפיופה?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Feel again