אחרי 3 שנים של צהיבות וראבק, חתימה אחת ותם הפרק הזה. נשאר לי עוד שבוע להישאר באותו בסיס להשלים ל02, ואז חזרה לבקום לשיבוץ מחדש. הקצין מיון ביום חיול אמר לי שאין לי מה לדאוג, ושבגלל שיש לי 56 90 ופרופיל 97 אני כנראה לא אקבל פקידה, והצבא כן ירצה להשתמש בי ויציע לי דברים קצת יותר טובים מזה.
עדיין קצת מוזר לי ששוב הכל משתנה, אבל אני אופטימית בינתיים ומשתדלת לא לחשוב על זה יותר מדי וסתם להעסיק את עצמי במחשבות מיותרות שלא ישנו שום דבר..
don't you worry 'bout a thing
קצת אירוני שיום לפני היום הגורלי הזה שיגיד לי מה אני הולכת לעשות בשנתיים הקרובות, יש לי יום הולדת. כן כן, 19.. הזדקנתי :(
אני זוכרת את היום הולדת הקודם כאכזבה, אבל בדיעבד כשהסתכלתי על תמונות, דווקא כן עשיתי הרבה ונהניתי, ומוזר לי פתאום שהוא זכור לי כזיכרון רע.
כנראה כי דווקא מהחברות שכן ציפיתי מהם לא זכיתי אפילו לא לטיפת רצון לחגוג מהצד שלהן, הרגשתי שאני צריכה לאלץ אותן לצאת איתי.
והשנה.. השנה זה יותר מסובך. פתאום צבא, פתאום לא אותה מסגרת, לא כולם בבית בכלל. ורגע, מי זה בכלל כולם? הרבה השתנה בשנה האחרונה. אנשים שהקיפו אותי כבר לא נראים באופק. קשה לי להגדיר מי חבר קרוב ומי לא. אני פשוט מדברת עם אנשים וזה לא שחסר עם מי, אבל מי באמת יהיה שם אם המצב שלי יתדרדר לדוגמא? אני מאמינה שאפשר לספור אותם על יד אחת, אם בכלל.
לא הטיפוס שאוהב הכל גדול, אני אוהבת קטן ואינטימי, עם אנשים שעושים לי טוב על הלב, לא איזה משהו גרנדיוזי.
אני לא מתרגשת מהיום הזה, ואפילו מעדיפה לדלג עליו.. כי עם כמה שנגיד שאנחנו לא מצפים לכלום, תמיד נצפה. נרצה שהיום הזה יהיה מיוחד, שונה, יום שכולו אהבה. ומי יכול להבטיח שהוא יהיה? הלוואי שזה היה תלוי רק בי. כרגע אני מרגישה שהוא רק יהווה לי תזכורת לכמה שהכל השתנה השנה, כמה כל אחד במסלול משלו וכמה מעטים המסלולים שמצטלבים אחד עם השני.
שמעתי את ההיא באקס פקטור שרה את זה ופשוט התחלתי לבכות. זה השילוב של היום הולדת והפחד מגיל 20 שמתקרב. לאט לאט אני פחות צעירה, פחות יפה, והפחד הזה לא למצוא את האדם הזה שיאהב אותי בזכות מי שאני, ומה שאני מביאה איתי, ולא איך שאני נראית - תמיד נמצא אי שם בפנים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Feel again