משפט שקראתי כאן באחד הבלוגים מהדהד לי בראש כבר כמה ימים.. "זה לא שאת לא זקוקה לאף גבר, זה שאף גבר לא זקוק לך". האמת הוצאתי את זה מהמובן הרומנטי, אלא בכללי על קשרים ויחסים בין אנושיים. הרבה פעמים בחיי אני באמת מרגישה ככה, לאנשים נחמד איתי, מצחיק, אבל ברגע שנהיה ריב, מתפרצת איזו להבה של קושי - והם הולכים. משאירים אותי מוכת תדהמה, לא מבינה מאיפה זה בא. הרי עד לפני רגע הקשר היה כל כך חזק ונראה שישרוד לנצח. ופתאום אין לו זכר..
מה שכן, אני כבר מרגישה את העור פיל שלי נבנה לאט לאט. המשפט הזה שאומר שאם נפגעת יותר מדי את לאט לאט נהיית אדישה לזה, נכון במובן מסויים. אבל אני לא חושבת שעור פיל זה הישג, או דבר להתגאות בו. חבל שהגעתי למצב הזה בכלל
המבט הזה שלך.. הנה אתה שומע אותי פעם ראשונה אומרת דעה ועומדת עליה, כשאתה בא ומתבכיין לי על שטויות, מוציא עליי את כל החרא שלך, מאשים אותי בדברים שקורים במכינה. מתנהג כמו מלך העולם, צורח בלי שום רגישות. ואז מתנהג אליי כאילו אני טיפשה, מדבר בטון כזה שמבייש אותי כל כך.. אני מסתובבת עם הראש אליך ואומרת שגם בפעם השלישית עני מבינה מה אתה אומר שאני לא טיפשה ואתה מחייך לך חצי חיוך. חצי חיוך.. חצי חיוך שטמן בעצמו כלכך הרבה אטימות ורוע. אתה רואה שאני נפגעת ממש, וזה מה שזה גורם לך להרגיש? אלה האנשים שאני מוקפת בהם פה?
כרגע הברזתי משיעור ואני יושבת במגרש מחוץ למכינה מוציאה את כל העצבים שלי לפוסט החופר הזה. וכל מה שעובר לי בראש זה שנמאס לי. באמת, נמאס לי. נמאס לי לספוג יחס שלא מגיע לי, נמאס לי לחיות עם אנשים שדואגים רק לתחת של עצמם, חסרי רגישות ששופטים אותי כבר מתחילת שנה עוד לפני שהם נתנו לי צאנס. פשוט עשו עליי מין איקס גדול.
נמאס לי להיות עצבנית, מדוכאת, נמאס לי לחפש סיבות למה אני פה באופן יומיומי, ונמאס לי לשמוע מחברות במכינות אחרות כמה מדהים שם ולהבין שנדפקתי. ונדפקתי חזק.
אין לי כבר כוחות נפשיים לכלום..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Feel again