Ici, il est fini
בשפת האהבה, "כאן זה נגמר". זהו. אתמול ב2 בלילה נפגשנו, עשינו סיבוב דיברנו על מה כל אחד עשה השבוע, בגלל שהיינו בהפסקה ולא ידענו כלום.. ובסוף נאלצנו להגיע לנושא היותר רציני.. איך ממשיכים מכאן.
החלטה משותפת שאין סיבה להמשיך. זה רק יכאבי ותר בהמשך, אנחנו לא באותו שלב בחיים ולא מחפשים אותו סוג של קשר.
3 בלילה, יושבים באוטו ומקשיבים לשירים ששנינו אוהבים. אני נלחמת ברצון לשים ראש על הכתף שלו, ואני שמה לב שהוא נלחם ברצון לשים יד על הרגל שלי. שנינו עוד מתקשים לעכל שזה כבר לא במקום. ופתאום כאב חד בלב, פתאום ההבנה שזהו, הוא יוצא לי מהחיים.
ואם נשים רגע את כל המערכת יחסים בצד, כבנאדם, הוא מאוד חשוב לי, ואני מעריכה אותו מאוד. קשה לי שזה ככה, אולי מלכתחילה היה עדיף שנלך לכיוון ידידים מאוד טובים, כי משום מה בזה אנחנו כן מצליחים.
הורדתי אותו אצל חבר שלו, יצאתי מהאוטו והתחבקנו האמצע הכביש במשך דקה שלמה. חיבוק חזק כזה, שבמהלכו הוא נתן לי נשיקה רכה על הראש, ומחץ אותי עוד יותר. נפרדנו לשלום, לפחות לזמן הקרוב.
ידעתי שאני צריכה סיבוב, לקחתי את האוטו ונסעתי לבאמפר ההוא שאני הכי אוהבת. זה קצת קיצ'י, סליחה, אבל יש באמפר שהוא פשוט גן עדן אצלי בעיר. והקטע האירוני, הוא שבאמפר אחריו, הוא הבאמפר הכי מגעיל ונוראי שיצא לי לנהוג עליו אי פעם. אני תמיד אוהבת לקחת את זה למקום הפילוסופי של זה. אתמול למשל, הרגשתי שהבאמפר הנוראי זה המערכת יחסים הזאת, מה שיצא ממנה, והבאמפר הנעים זה הבנאדם שאני אפגוש אי שם בעתיד שיעשה לי טוב, ואותו דבר הפוך, ושהוא קיים, אי שם.
נהגתי חזרה הבייתה מהורהרת, נכנסתי למיטה ומשם מצאתי את עצמי בשיחה עד 5 בבוקר עם מישהו שאני חונכת מהמחזור הבא של המכינה. הוא בגיל שלי, נשאר שנה בגן, והוא מקסים. אני ממש עוצרת את עצמי מלפתח אליו רגשות אבל זה קשה, אנחנו כל כך דומים.
מעלה היום שיר לפייסבוק, שיר אופטימי. ומי אם לא האקס המיתולוגי יעשה לי לייק. ישר אגרוף ללב. זה כנראה אף פעם לא באמת יעבור לגמרי הא?
הוא איתה כבר שנתיים
אולי שלוש
אני לא באמת סופרת
אני רק יודעת שאני כבר אי שם בעבר הרחוק שלו, בקושי זכורה
הרבה השלכות מהקשר איתו סיבכו את הקשר האחרון. התרגלתי שכשקשה בורחים, כי ככה הוא התנהג איתי, מה שגרם לזה שעשיתי את זה גם פה. אבל אני יודעת שזה לא רק זה, ויש עוד הרבה דברים שלא עבדו בקשר הזה, וזה טוב שזה נגמר
אני רק רוצה להאמין שזה לא שיש בי איזה פגם רציני שאני לא מסוגלת להחזיק קשר ארוך.
לא בכיתי בכלל
אני גם לא בדיכאון
אני מרגישה שאין סיבה לבכות על זה כי זה לא נגמר רע, ואנחנו פשוט לא מתאימים. החיים קצרים מדי בשביל לשבת ולהסתגר עכשיו בחדר
אבל אני מרגישה שאני מסוגלת ליפול בגישה הזאת בקרוב
אני צריכה להמשיך להחזיק את זה
כי ברגע שאני אפול
ייקח הרבה
הרבה
זמן להצליח לעלות חזרה.
21:22
למה ראיתי סרט רומנטי שמתאר במדוייק את המצב?! זוג שיש לו בעיות, נפרדים, ורק אחרי שכל אחד עם מישהו אחר הם מבינים שפשוט צריך לבחור את הנאדם ולהתמודד, לגרום לזה להצליח. בסרט דובר על חתונה ,אבל same shit
גרם לזה ששעתיים עכשיו הייתי במלחמה רצינית בלב על השאלה האם זה קשר כזה, מין "אהבת אמת", ושוויתרנו מהר מדי.
אחרי שיחה ממש ממש ארוכה עם ידיד מישרא, הבנתי שדי, זה לא. עצם זה שיש לי ספק אומר שלא טוב לי, וזה לא שווה את זה
צפוי שהכל יתהפך, גם אם לכמה שעות
בוא נקווה שאני אצליח להתגבר עליו ואולי אפילו לחזור איתו לידידות יום אחד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Feel again