Don’t feel no pain just smile back

אני יושבת עכשיו מול המסך, בוהה בו, ולא יודעת איך להעביר את כל מה שאני מרגישה למילים, להוציא את זה לפה.

תבינו, אני מצוייה כרגע בסוג של מערבולת תחושות, אני לא יודעת איך לעכל, איך להפנים ש3 ילדים, אחד מהם גדול ממני רק בשנה, ושניים מהם קטנים ממני בכמה שנים, נמצאו מתים.

אני חושבת על הרגעים האחרונים שלהם, הבנתי שהם ניסו להיאבק בחוטפים וכתוצאה מכך הם ירו בהם וברחו.

"מה היה קורה אם.." - הם לא היו נאבקים בהם. ייתכן שהם היו מוצאים עצמם בשבי לתקופה ממושכת, סובלים, מוכים, עוברים התעללות על בסיס יומי..

ואולי, אם הם לא היו מתים, היינו מצליחים לעלות על המחבוא ולהצליח להציל אותם, אמנם מצולקים פיזית ונפשית, אבל נושמים.

אולי ואולי ואולי..

שום אולי לא יחזיר את הגלגל לאחור, שום אולי לא ימנע את האסון הנוראי הזה.

3 בנים שסיימו את חייהם מוקדם מדי.. לא הספיקו לחוות כל כך הרבה דברים. וברגעים כאלה, אני באמת שואלת את עצמי איך אנשים עדיין יכולים להאמין שיש אלוהים. אחרי שאני ניצבת בפני כל כך הרבה מוות, אם זה מוות של אבא של חברה קרובה, או של אחותי, או של 3 הבנים הללו, מוות של כל כך הרבה צעירים שלא הגיע זמנם עדיין. איפה אלוהים ברגעים כאלה? זאת אחת הסיבות שאני כבר לא מאמינה בו, בכוח הזה.

והעצבים! העצבים !!!!!! כשאני רואה מקרים נוראיים כאלו אני מתמלאת כל פעם מחדש בעצבים מטורפים על הצבא, הצבא הזה שלא קולט כמה אני חדורת מוטיבציה להילחם, פיזית, להגן, להציל. הצבא הזה ששם אותי בחילוץ והצלה של פיקוד העורף- במקום שבו בקושי עושים משהו.

ולמה רק כי אני בחורה אני לא יכולה להיות ביחידות רציניות יותר, כאלה שנלחמות ממש מול האויבים. אני מבינה את העניין של שבי של בחורה יכול להיות נורא יותר כי היא עלולה להיאנס

אבל אני מוכנה לקחת את הסיכון הזה ולדעת שאני עושה משהו לטובת המדינה הזאת.

תכננתי אפילו לחתום קבע במידה ואני ארגיש שאני מתבטאת בתפקיד ושאני ארגיש שמה שאני עושה באמת משמעותי.

תכננתי לתת מעצמי הרבה.

אבל לא, בגלל מראיינת אחת שקמה על צד שמאל ביום שהיא בחנה אותי, והחליטה לשנוא אותי ולהפוך כל דבר שיצא לי מהפה, אני במצב הזה עכשיו.

אני בוכה גם כי אני יודעת שביום שאני אתגייס, אני לא אוכל לעזור ככה

אני לא אוכל לתרום כמו שרציתי

- אלעד יפרח וגל-עד שער ז"ל, אני בהלם שאתם קרובי משפחה שלי ולא ידעתי על זה עד עכשיו. והמחשבה שלא עוזבת על כך שלא תהיה לי ההזדמנות להכיר אתכם. זה ממוטט אותי מבפנים.

לחשוב על מה ששלושתם עברו בימים האחרונים לחייהם. אבל במקום כלשהו, יש בי גאווה שהם נאבקו בחוטפים. האומץ הזה ראוי להערצה.- 

יהי זכרם ברוך

ושוב, דיכאון קטן מחלחל ומאיים לגדול ולהישאר.

אני ממש זקוקה לשיחה, אפילו לא לבן אדם שיקשיב, אלא שיחה על שטויות שפשוט תגרום לי להדחיק הכל טיפה הצידה

מתנדבים..?

מה יש לי?

משפחה מתוסבכת, מעט חברים..

מה אין לי?

המון אנשים שמקיפים אותי, משפחה נורמלית, אהבה..

ואלה התוצאות של בחירות לא נכונות.. או שאני פשוט לא ראויה לחוות את כל זה. כך או כך, לא טוב לי. בכלל.

אנשים מסביבי רק ממשיכים לצעוק עליי ולפגוע בי ולתת לי את התחושה שאני בן אדם נוראי שאי אפשר לסמוך עליו, או אחד שלא מספיק מעניין. התיכון נגמר, ואני מרגישה לבד. רובם לא יתאמצו כדי לשמור איתי על קשר. באלי להתכסות בשמיכה ולבכות ולא לצאת משם לעולם..