ולהבין שאולי זה לא בשבילי.
מסתבר שיש לי בעיה ברגליים שעברה אליי גנטית מאמא, ואני מרגישה אותה בכל רגע של היום עם הנעל הצבאית המאוד לא נוחה הזאת.
אז לא, זה לא שאני סובלת, אני אפילו די נהנית
הבנות מדהימות
אני מרגישה חשובה ודי בולטת
מתחברת ונדחפת לשיחות כאילו אין לי אלוהים וזה לא ממש מפריע לאף אחת חחח אני רק מכירה ככה יותר
נכשלתי בריצה של הבר אור, אבל לאורך כל הדרך בנות עודדו אותי ופתאום הבנתי כמה אני לא לבד שם
אבל
ויש אבל
כשפירקנו את הנשק הבנתי שיותר מושך אותי איך הוא מורכב
מאשר לשמור עליו ולהשתמש בו
ושם התחלתי להבין שאני מחפשת תפקיד עם אופי יותר מלמד ומחכים
מאשר מחזק
כי התחזקתי במכינה. סבלתי ונבניתי. למה שוב להקשות על עצמי ככה? למה לא לתת לעצמי ללמוד על עצמי לבד דרך סיטואציות בחיים שאני לא בוחרת מראש?
אני חרדתית מדי בשביל כל הנוהל קרב הזה, כבר שבוע שאני מתעוררת כל לילה מפחד של הקפצה ולא נרדמת טוב חזרה.
אני מרגישה שאני מאכזבת. את עצמי, את החברים, את המשפחה
שנתיים דיברתי על זה
שנתיים רק קרבי ושום דבר אחר
והנה שבוע אחד והתערערתי
אני חייבת להחליט עד יום חמישי אם לפרוש או לא
כי אם לא
אני תקועה
ואני לא רוצה להרגיש ככה
אני חושבת שאני כבר יודעת מה אני הולכת לעשות
ובמפתיע
אני יחסית שלמה עם זה
פשוט חבל לי כבר אין לי מוטיבציה כזאת
כי אני יודעת שאני יכולה לעבור ריצה, ואני יכולה להיות מכית מאוד טובה
אבל אני לא רוצה את כל הסבל שבדרך לשם
פעם אחת בחיים
אני רוצה קצת לוותר לעצמי
ולהינות מת"ש
לדאוג קצת לעצמי
לחזור לרוץ בקצב שלי
לראות יותר חברים מהבית אחרי שנה שלא ראיתי אותם מספיק
לחיות..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Feel again