Don’t feel no pain just smile back

רגעים קטנים של עצבים מטורפים שאני מתחרטת שעוד לא תלינו את השק אגרוף. 

בסופו של דבר אחרי לילה שבאמת ישנתי בו רק שעה מרוב כאבים ולחץ (לגבי משהו אחר), הסתבר שיש לי נקע.. חודש עכשיו לפחות של החלמה, שזה רע, כי עוד שבוע אני עוברת לשדרות וקצת מפחיד אותי שאני טיפה מוגבלת פיזית עכשיו..

בינתיים אני צולעת בבית, ואפילו הספקתי לחוות אזעקה ב6 וחצי בבוקר עם הנקע שמצאתי את עצמי קופצת על רגל אחת במדרגות במהירות שיא כדי להגיע למקלט.. נמאס לי כבר מהשגרה הזאת, כל כך הרבה דם נשפך וחוסר אונים

כן, לא השבוע שלי ממש.. מקווה שההתחלה החדשה המכינה תפתח תקופה טובה יותר ורגועה יותר (פחח בטח)

איזה מיגרנה סעמק.

ראיתי איזה משפט באחת הכתבות שצבט לי את הלב ברמה שאני אשכרה חושבת לקעקע אותו עליי בספונטניות..:

"איננו חיים כדי להילחם, אנו נלחמים כדי לחיות". זה נוגע בי בהקשר גם של מלחמות פנימיות שאני עוברת עם עצמי יום יום לגבי דברים. לא יודעת, אני לא ממהרת לקעקע עליי דברים, אבל זה חזק, ואני באמת שוקלת את זה. מה אתם חושבים?

עריכה (19:36) 

וואו. כרגיל אני יושבת וחושבת מתי הבית שלי הפך להיות כזה. צעקות, ריבים, לא מסתדרים אחד עם השני. לשנייה טוב לי לחשוב שעוד שבוע אני בקושי אהיה פה.. ומצד שני, קצת עצוב לי לעזוב ולהשאיר את המצב ככה. השאלה אם זה בכלל בר תיקון

אם זה לא קצת אבוד

אני מרגישה שאני בת כל כך גרועה. לפעמים אני באמת לא מבינה איך ההורים שלי מסוגלים לאהוב אותי כשאני כל כך חסרת הערכה ואדישה.

מחשבות קטנות על מוות בעיקר עכשיו כשאני מתקרבת משמעותית לעזה, לא נראות כל כך נוראיות. יהיה פה שקט. אולי זה יהיה שקט טוב. אולי כדאי שזה ייקרה, אולי זה צריך לקרות. אולי אני אמורה למות שם?

...

שבחיים לא יימאס לי מהופעות. אחרי שבוע של הופעות ומסיבות בלי הפסקה, הייתי היום בעוד הופעה אבל הפעם פה בארץ - של אינפקטד :)

היה מדהים!! כבר שכחתי כמה הם טובים בלייב. הם, הדג נחש, ומרסדס בנד הם הלהקות שאני הכי מעריכה בעולם כשזה מגיע ללהופיע בלייב, הם פשוט תותחים

איכשהו בכל הופעה אני נקלעת לאיזה פוגו רצחני, ותמיד יבוא איזה אביר על סוס לבן שיחליט לשמור עליי מזה. זה ממש מראה לי כמה אנשים טובים יש בעולם, הם לא ניסו להשיג כלום, רק היו ג'נטלמנים והחליטו לעזור לאישה קטנה ונמוכה

בזמן שהשתגעתי הצלחתי ליפול על כל כך הרבה אנשים ובשלב מסויים לעקם את הרגל בצורה כל כך כואבת שנאלצתי ללכת הצידה ולא יכולתי לדרוך על הרגל לכמה דקות

עד עכשיו אני צולעת וכואב לי לדרוך, ושמתי לב שהעיגול הזה של המפרק בכף רגל ממש התנפח לי.. פתחתי גוגל ונראה שזה נקע. כתוב שכדאי ללכת לאורתופד לחבוש את זה כדי שלא יהיה נקע חוזר

מישהו שמבין בזה או שקרה לו אולי? אני אשמח לעזרה. :)

יש לי עוד הרבה דברים לפרוק אבל זה כבר יידחה לפוסט הבא כי אני נרדמת פה על המקלדת

בעצם, אין לי פסטיבל אחר שהייתי ושאני יכולה להשוות אליו, אבל הפסטיבל הזה בהחלט הציב רף גבוה!

אזזז... את הפלאפון הצלחתי איך שהוא לאבד שם

מצחיק שמליטר של וודקה שם לא היה לי אפילו ראש, אבל מחצי פחית של בירה קיבלתי אחלה ראש

דמיינו לעצמכם: (ופה נכנס האפקט הזה של חלום שתמיד שומעים בסרטים)

אני, בראש, סווצ'רט עם כיסים פתוחים. מתלבטת מה לעשות עם הפלאפון שנייה לפני שאני נכנסת להופעה של בורגור, וכמו טיפשה מחליטה לשים אותו בכיס של הסווצ'רט. הספיקו לי 5 דקות של סאטלה וקפיצות כדי למשש את עצמי (גרר) ולגלות שהפלאפון כבר לא עליי

הרבה בכי, שעה של חיפושים עם פנס בין רגליים של אנשים (מיותר לציין שחברה שלי מדהימה וגם כשהפצרתי בה לראות את ההופעה ולעזוב את זה היא התעקשה להמשיך לחפש), ולחשוב שכל זה קרה בשעה האחרונה של הפסטיבל

אז כן, טסתי רק עם חברה אחת והרבה הזהירו אותי מזה, כי זה נורא תלות ונורא קשה 24/7 עם אותו בנאדם. אבל, למרות הריבים פה ושם אני באמת לא חושבת שיש בנאדם יותר כיפי שהייתי רוצה לחוות איתו את הפסטיבל הראשון ואת הטיסה הראשונה לבד לחו"ל :)

חשבתי להוסיף תמונות אבל הגו פרו שלי בוגד בי ולא רוצה להעביר לי את התמונות למחשב! (בסביבות ה900. כן.) בעיה כלשהי עם הכרטיס זיכרון שדורש פירמוט כל פעם כשהוא מתחבר למחשב.. אם מישהו מבין בזה אני אשמח לעזרה :)

גו פרו ושק אגרוף, באמת המתנות הכי טובות שיכולתי לבקש ליום הולדת

אז בקרוב אני אעלה פוסט עם כמה תמונות משם, אבל בינתיים (גם כי אני עצלנית) תסתפקו בפוסט שלה - הוא די מצליח להעביר לכם מה עברנו שם, למרות שזה כלום לעומת כל מה שקרה שם

◄◄◄◄ http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=828585&blogcode=14184235 ►►►►

יופי..

כרגיל, זה היה נראה טוב מדי להיות אמיתי

אני טיפשה שאני נותנת לעצמי לתת אמון כל פעם מחדש, שוכחת את הסיכון כשאני מגלה שאני לא מספיקה

לא יודעת כבר אם זה עניין של לא מספיק יפה, לא מספיק מצחיקה, לא מספיק רזה

לא מספיק זורמת

לא מספיק 

הרשימה ארוכה לי מדי 

ואולי אני סתם מגזימה

ואולי זה סתם וויכוח

אולי הוא בכלל לא מסנן אותי עכשיו..

התחושה הזאת שאי אפשר לסבול אותי לתקופה ממושכת

נמאס לי מהתחושה הזאת ונמאס לי לגלות שזאת לא רק תחושה כשאנשים יוצאים לי מהחיים מתוך בחירה

וכל פעם כשאני רואה איך עוד בן אדם לא מסוגל להכיל אותי, אני נזכרת בך, איך החיים מאירים לך פנים - שום דבר רעלא קורה לך, והכל אצלך כל כך מושלם - המשפחה, הזוגיות, החברים.. וחושבת לעצמי למה אצלי הכל תמיד חייב להיות מסובך וקשה, למה דברים אצלי לא יכולים ללכת חלק סעמק

אתה יכול לראות את הפוסט הזה, וכנראה זה החיסרון בזה שהכרנו פה. זה כבר לא יכול להיות המקום הנוח שלי לפרוק כל מה שעובר עליי כשזה מגיע אליך, אבל אין מצב שאני חוזרת ללהתמודד עם זה בעצמי לבד ולשמור בפנים