לא להאמין, אני זוכרת את הפעם הראשונה שנכנסתי לטבעת הזו...
זה לפני 4 שנים הייתי בכיתה ט' ושמעתי על המושג 'פרו אנה' בעיתון כלשהו
חיפשתי בגוגל וכשהגעתי לכאן די הזדעזעתי.אבל ידוע שאני נמשכת לדברים חולניים...
הייתי בתקופה שדברים בדיוק התחילו להתדרדר אצלי והשמנתי ב2-3 קילו
חשבתי, ואוו יש פה בנות שיורדות המון אז אנסה גם, רק כדי לחזור למשקל שהייתי בו.
וזו הייתה ההתחלה
במשך שנתיים זה היה השיא של תקופת הדיכאון שהחלה מאז
אכלתי גרוע (אם בכלל)
הזנחתי את כל מי שהכרתי - חברים, משפחה ובכלל לא רציתי לראות אנשים (יותר נכון שאנשים יראו אותי)
בקושי יצאתי מהבית
נטשתי בית ספר
הדבר הראשון שהייתי חושבת עליו ברגע שקמתי היה אוכל, משקל, גוף
וזה היה ממשיך לאורך כל היום, כל יום..
לא חשבתי על שום דבר משמעותי בחיים, זה הפך למרכז חיי
הייתי בוכה המון
לובשת רק בגדים גדולים
תמיד נשארת ערה בלילות באתרי טינספו ובלוגים עם השיר ברקע - BREATH ME - SIA
מבפנים תמיד הרגשתי ריקנות והפכתי לאדישה-ההפך ממי שהייתי
ומה יותר גרוע? שאנשים מסביבי לא התחשבו כי אף אחד לא ידע
במשפחה כולם צועקים ורבים, החברים מתנפלים שנטשת, מבקשים ממך לעשות משהו בזמן שאין לך כוחות לא פיזים ולא נפשיים
ואתה נמצא באי שפיות במצב של חוסר אונים וכבר לא יודע מה לעשות עם עצמך.
הייתי בכל מקום אפשרי והכרתי המון אנשים
עברתי תהליכים מטורפים ולמדתי המון במשך כל תקופת התיכון ט-יב
ובי'א דברים התחילו להשתפר כי השיגעון שלי גרם לי לעשות דברים שתמיד רציתי לעשות,לשם שינוי
ובכל זאת, 4 שנים עברו מאז ואני עדין בהפרעות אכילה (זה נגמר מתישהו?)
המצב הנפשי שלי בהחלט יותר טוב ממה שהיה בכיתה ט' כשהגעתי לכאן לראשונה
ומבחינה פיזית היו לי המון ירידות ועליות, וכרגע אני שוקלת יותר ממה שהייתי
כל מי שחדשה כאן תקשיבו לי ואל תיכנסו לזה בכלל
זו החלטה גורלית כי ברגע שנכנסים לפרו אנה - לא יוצאים.
יש בי תקווה שיום אחד אני אהיה באמת מרוצה מאיך שאני גם פיזית וגם נפשית
אבל פרו אנה תמיד תהיה שם בראש.. זה לעולם לא נעלם
בנות,בנים(המעטים שכאן) אל תגרמו למחלה הזאת להשתלט לכם על החיים!
לכו תגשימו את החלומות והרצונות שלכם ושימו ז*ן על הכל וכולם
תזכרו שגם אחרי הבצורת הכי מסריחה בסוף מגיע הגשם-ואת זה למדתי על בשרי
מבטיחה שאתמוך בכם תמיד(:
*הדבר שפוחדים ממנו יותר מכל הוא הפחד עצמו*
בבלוג זה
בכל הבלוגים
