החיים מהצד

טוב, אז ביום ראשון אני מסיים טירונות.
זה לא היה כזה נורא כמו שחשבתי. 
אבל גם לא כיף במיוחד..
היה לי קצת זמן לעצמי אז כתבתי כל מיני דברים..
אני כבר לא יודע מה לחשוב על עצמי..אני חושב שמצד אחד אני כוכב ומצד שני אני כישלון.|
כי כן, אני כן מצליח להתחבר לאנשים, ואנשים פה אוהבים אותי, לפחות ככה אני מרגיש, שמעריכים אותי ויש רצון לעזור לי ולפרגן.
אבל שוב, מצד שני אני דוחה אותם, מרחיק אותם ממני, יש בי משהו דפוק.
אני פשוט לא נותן לעצמי להתקרב לאנשים. אני פוסל את כולם, לא יודע למה.. בכל אחד אני מוצר איזה משהו שלילי שמרחיק אותי ממנו.
אני ממש שונא את הקטע הזה בעצמי, אני מרגיש מיותר.
למרות שאני חושב שכן עשיתי שינוי, אני פחות מוותר לעצמי ויותר מנסה, בחות נשבר, יותר מנסה להשתלב ולהינות ולראות את זה בתור חוויה.
כנאה משהו ממש דפוק בי, פאק מלידה.

ועכשיו בלי קשר, יום העצמאות, ואני בבית. לבד, ירדתי לכיכר רבין קודם עם אח שלי כי הוא רצה, וכולם בחבורות נהנים 
ואני מרגיש לא שייך
מרגיש שבהו בי כי אני לבד
נמאס לי כבר להרגיש שונה
למה אני לא יכול שיהיו לי חברים? אנשים לצאת איתם?
בחיים שלי לא יצאתי ונהנתי ביום העצמאות, וזה נראה לי כל כך כיף ושאני מפספס הזדמנות..