Dark Fog

שוב הפעלתי את הרדיו.. התחנה האהובה עליי, 91.3

זה מזכיר לי את השיר הזה שאני אוהבת

זה שהתנגן בסוף הריב הגדול הזה שהיה לנו

אני זוכרת שבכיתי

אני זוכרת שרגע לפני זה נתת לי לסיים את זה

לא היה לך אכפת 

זה היה הסימן הראשון

אמרתי לך שלעולם לא אשכח את הדברים שאמרת לי

אבל שיקרתי

ברגע שהשיר התנגן, שכחתי

שוב הפעלתי את הרדיו....

הלוואי שיכולתי להיות "אני" טובה יותר

הלוואי שיכולתי להיות "אני" מוצלחת יותר

הלוואי שיכולתי להיות "אני" שהיא יותר מחברה טובה

הלוואי שיכולתי להיות "אני" שהיא יותר מאחת שמגזימה מכל דבר

הלוואי שיכולתי להיות "אני" שהיא יותר מסתם זיון

הלוואי שיכולתי להיות "אני" שהיא לא תמיד מוצפת בטמטום

הלוואי שיכולתי להיות "אני" שלא מחפשת להאשים את כולם

הלוואי שיכולתי להיות "אני" גם אם הייתי תמיד לבד

הלוואי שיכולתי להיות "אני" שיודעת מה היא רוצה מעצמה

.......(אוסיף בהמשך)

הלוואי שיכולתי להיות "אני".

הלוואי שיכולתי להיות אני.

מכינה מיץ תפוזים?

חושבת על סקס

מכינה קרפ?

חושבת על סקס

שמה סוכריות על גלידה של ילד?

חושבת על סקס

והחלק הכי גרוע.. שהסקס שאני חושבת עליו הוא לא עם חבר שלי.. אלא עם האקס.

עם זה שאיבדתי איתו את הבתולין...

מה יהיה, מה יהיה...

אני בסקייפ עם חברה ושתינו גוססות מעייפות
עייפה מכדי לחשוב על איך להרגיש כלפי מחר

ישנתי מ06:00 עד 14:30 אז זה ממש מוזר שאני עייפה עכשיו

קודם רקדנו והיה כיף בסה"כ

אני מורידה איפור והולכת לישון 

שכחתי להגיד משהו חשוב בראיון אבל העיקר שזה עבר

מחכה בקוצר רוח למחר

קניתי שתי שמלות ואני הולכת ללבוש מחר אחת מהן לחגיגה במסעדה עם המשפחה.

אני ממש אוהבת שמלות.
פשוט אני לא מוצאת כאלה שמתאימות לי כל כך.. על אחרים זה נפלא!
ואני תופשת אותן כמשהו מפואר ואז יוצא שאני לובשת את השמלה פעם אחת וזהו..

אחרי זה אני וחברותיי נוסעות לאחת הערים הסמוכות בשביל הסרט "משחקי חובה"
הטריילר ממש עשה לי חשק לראות את הסרט.

ראיתי גם סרטון מתיחה בראיון על הסרט.. מקייסי נייסטט (לא בטוחה איך כותבים את שמו בעברית)

הרגע הבנתי שבחגיגה הזאת כולם יחפרו לי על אכילת בשר כי אצטרך לספר למשפחה המורחבת שאני לא אוכלת בשר..

האמת, עם כל כמות הריכולים במשפחה הזאת, כולם כבר בטח יודעים.

כל אלה במשפחה שלוחצים עליי לאכול בשר בטענה שזה בריא הם בעודף משקל.

אני, לעומת זאת, מתנדנדת עלBMI 25 - לפעמים מתחת ולפעמים מעל.

מאז שהפסקתי לאכול בשר, ירדתי במשקל (מעט).. ועודף המשקל הקל שלי ככל הנראה נגרם על ידי המחלה שלי שעדיין לא אובחנה (אגלה רק ביום ראשון מה זה, משכו אותי כל השנה עם החרא הזה.. ואחרי זה גם הרופאה שלי שברה את הרגל. לא שזו אשמתה.. אבל זה מזל רע עבור שתינו..)

סרטון המתיחה של השחקנים מהסרט "משחקי חובה", אמה רוברטס ודייב פרנקו:

הטריילר לסרט:

אז.. יכול להיות שיהיה לי ראיון עבודה

הבלוג הזה כל כך מבולגן

אבל המחשבות שלי יותר

כל פעם שאני מדברת איתו זה נגמר בריב

99% מהפעמים בגללי

אני מלכת דרמה

סדר האכילה שלי מוזר

אני מרעיבה את עצמי (לא במכוון) ואז אוכלת יחסית הרבה.. לא זוללת ממש

לא מעניין

המ

כן

זה קרה בחטיבה.

הייתה לנו פעילות בשיעור יהדות והפעם החליטו לשלב בין שני חצאי כיתות שונות.

רוב הזמן אלה היו סתם פטפוטים.. עד שהמורה שלפה פתקיות קטנות וצבעוניות וחילקה לכל אחד מהתלמידים.

"שקט! צוריה מחלקת עכשיו פתקיות. כל אחד שירשום את השם שלו על הפתקית!" צעקה המורה שלא הכרתי, של הכיתה שהצטרפה אלינו.

לא הייתי ממש מרוכזת, ככל הנראה דיברתי עם כל מי שישב סביבי או שהקשבתי

אז שאלתי מישהו "מה עושים?".

ענו לי שצריך לרשום את השם על הדף הקטן.
"לאורך או לרוחב?" שאלתי את המורה בהתפרצות.
"זה לא משנה" היא ענתה.
אז לקחתי עיפרון מהקלמר ורשמתי את השם שלי.

"כולם כתבו את השם שלהם?" המורה צעקה מבעד לכל הדיבורים.

נשמעו כמה "כן" והמורה המשיכה עם ההנחיות.
"יופי, עכשיו תעבירו את הפתקים אליי"
"למה כתבנו את השמות?" מישהי שאלה.
"תכף תגלו" המורה ענתה.

"אוקיי, עכשיו שכל אחד יבוא ויקח פתק של מישהו אחר"
"מה? למה?" שאלה אותה התלמידה.

"עוד רגע תגלו" השיבה עם חיוך.

כמעט כולם קמו והתקדמו לעבר המורה, כל אחד קח פתק ואז מישהו צעק "היי, לקחתי את עצמי!" וצחק.

המורה מסרה לו פתק אחר.

כולם התיישבו במקומות.

"עכשיו אני רוצה שכל אחד ירשום משהו טוב על האדם ששמו מופיע על הפתק"

כולם הוציאו כלי כתיבה מהקלמר והחלו לכתוב.

כשהמורה ראתה שכולם סיימו, היא אמרה "עכשיו תעבירו את הפתק למישהו אחר שהוא לא האדם שלו מוקדש הפתק".
את הפתק שלי מסרתי לאחת חברות שלי.

"לא רק לחברים!" המורה שלי העירה.

עוד כמה חילופי פיתקיות והמורה אספה את כולן.

אז היא הקריאה את השם שרשום על כל פתקית

"נעה",
"איתי",
"שחר"
"איזה מהם?"
"הבת"...

ואז שמעתי את שמי.. כמובן שעד אז כבר הייתי מרוכזת במשהו אחר. כמה אופייני לי.

קמתי ולקחתי את הפתק הורוד מהמורה.
בשלב הזה רוב האנשים כבר התחילו לשאול "מי כתב לי את זה?" ו"מי רשם את זה??", היה רעש נוראי.

התיישבתי וקראתי את הפתק.

לי

שאת יושבת איתי ברוב ההקבצות

ברגע שקראתי את זה ישר התחלתי לחשוב מי רשם את זה.. זו הייתה עמית. היא גם אמרה לי.

וזה נכון, באמת ישבנו יחד ברוב ההקבצות.

לא חשבתי שזה התאים להנחייה של המורה אבל לא אמרתי כלום..

ואז בהמשך הפתקית היה רשום בכתב קטן ולדעתי, לא הכי ברור, הדבר הבא:

למרות שאני לא יודעת מי זאת אני מאחלת לכם את כל הטוב שבעולם

לכם? חשבתי לעצמי.. אבל התעלמתי.

באותו הרגע קראתי את זה שוב והתייחסתי רק לחלק לחלק אחד "אני לא יודעת מי זאת"

כל שאר הדף התטשטש ליד המשפט הזה

מי כתב את זה? ואיך בדיוק הוא לא יודע מי אני? (או יותר נכון, יודעת.. הכתב היה כתב ש"אופייני לבת")

זה פגע בי.

כן, לא היו לי הרבה חברים קרובים אבל הייתי בקשר עם הרבה ילדים מהשכבה.

אז חשבתי שוב מי כתב את זה?

ואז, בדומה לשאר הילדים בכיתה שאלתי "מי כתב על שלי?"
ואז אחרי כמה מבטים סביב, מבטי הצטלב עם זה של ילדה שישבה בקצה השני של הכיתה ליד חברות שלה.

זו הייתה 'שחר הבת'.
"אני" היא אמרה

חייכתי
היא חייכה חזרה

"את כתבת לי?" היא שאלה והרימה את הפתק שלה

"לא" אמרתי והתאמצתי לחייך

אני די בטוחה שהצלחתי

השפלתי מבט לפתקית הורודה.

היא כן מכירה אותי. האם זו התגרות מכוונת?

הסקתי שלא.

העניין הוא.. ששחר מקובלת... ואני לא.
היא מה שילדים בשכבה שלי מחשיבים ל"פרחה".

אני בטוחה שאתם יודעים, אותם הילדים שמרכלים עליהם בלי סוף מאחורי הגב ואז כשהם פונים אלייך מתחנפים אליהם.

כן, אלה.

באותו הרגע הבנתי שכל מה שאני רוצה.. זה שיכירו בי.

שידעו שגם אני אדם, אישיות.

אבל זה יותר מלדעת מי אני.. זה גם להתייחס אליי כמישהו משמעותי.

אני בטוחה שהיא לא חשבה שזה משהו שיגרום לי להעלב או להתרגש.. אבל זה השפיע, אני לא יכולה להכחיש את זה.

יום אחד, רציתי שיכירו אותי ויכירו בי.

עד היום, הפתקית הורודה הזו תלויה לי על הארון. כדי שאני אזכור שאני רוצה שיזכרו אותי.

"את כל הזמן מבקשת"

"מה ביקשתי? אני לא מבקשת כלום.
הכל דיבורים. אנחנו רק מדברים.

אתה רק מדבר." 

              ...

"מה כבר ביקשתי ממך? זין?
טוב, אתה לא רוצה לדבר על זה?
ביי."

 

אני לא חייבת לספר לך הכל.
יש דברים אישיים לכל אחד, אם אני אספר הכל.. ואשתף הכל..
לא תהיה לי מהות. לא תהיה לי אני.
לא יהיה רגע שבו אוכל להגיד לעצמי "זאת האני שרק אני מכירה".

אז אל תכעסי.

גם לי יש את העניינים שלי.

תמיד הסתכלתי על בנות.

תמיד שכנעתי את עצמי שזה כדי להשוות את עצמי אליהן, וזה אכן היה כך
אבל אני חושבת שזה היה מעבר לזה...
אולי?
לא יודעת
אני מתלבטת
לאחרונה דברים משתנים, ואני ביניהם.. 

דרך אגב, ניקיטה, אתה מאומץ.

אני מעוררת רחמים.

ועייפה.

בעיקר עייפה...

ללכת לישון ב4 בבוקר אחרי יום של עשיית כלום זה מתיש, לא?

אני לא יודעת לסווג את הבלוג הזה.

מצד אחד, אני משתוקקת לספר לחברים שלי, לשתף אותם - שיבינו איך אני מרגישה.

מצד שני, הם לא יבינו. הם סתם ישאלו שאלות... על מי רשמת את זה? ועל מי את זה?

זין.

אני לא רוצה להסביר את זה.
 

הקטע האחרון שפרסמתי ממש מעורפל, לא?

אני בעצמי כבר לא יודעת מה הולך שם...

מישהו בכלל קורא את זה?
אני לא יודעת מה להרגיש. אני פשוט מוצפת עייפות.
אני אנסה לחשוב בהיגיון מחר.

לילה טוב (בערך).. מי שזה לא יהיה

28/07/2016

שלחת הודעה.
עניתי.
למה לא חיכיתי?

דיברנו.
בערך.
פתאום אין לי ערך?

מה שביקשת היה הזוי.

אין לי חרוז שידגיש עד כמה זה הזוי.
לאן נעלמת?

עזבת באמצע השיחה כי סירבתי?

או שפשוט כי כבר לא אכפת לך שזה פוגע בי..?
אתה מבלבל אותי. שולח מסרים סותרים.

או שפשוט חברה שלך סוף סוף התפנתה ולא היית צריך להעסיק את עצמך איתי....?

למה אני ממשיכה לדבר איתך?

כי אתה מחמיא לי פה ושם, ואני, הנערה חסרת הביטחון שואבת את המחמאות הקטנות האלה כמו שואב אבק?
או שאני פשוט חולה על הרס עצמי?
...או שאני סתם חולה?

נמאס לי להרגיש ככה.

נמאס לי ממך.
נמאס לי ממנה (ואני אפילו לא מכירה אותה).

נמאס לי ממני. 

הייתי די שמחה כשלא דיברנו.. אבל גם הייתי שמחה כשדיברנו...

כל כך הרבה "או"..

אולי הגיע הזמן לסיים את זה?
או שאולי במקום לזיין את השכל, אני אעשה משהו עם עצמי? 

 28/07/2016

את נראית טוב.
מצד שני, למה ציפיתי? שתדרדרי בגללי?
אולי.
כנראה שלא...

הכרנו כל כך הרבה שנים וכל כך התקרבנו בזמן ההוא.

למה היית חייבת לומר את השטויות האלה?

למה היא הייתה צריכה לספר לי שאמרת את זה?
אין פלא שכעסת..

אני לא הולכת לבקש סליחה.
יהיה לא נעים לשבת בחברתך,
אבל לפחות "המלשנית" איתי.

אבל את יודעת מה?
הכל באשמך.
את צבועה אבל לא מוכנה להודות בזה.
לפחות אני מוכנה.

חשבת פעם שאולי זה פגע בי?
שאולי אני משהו כל כך "לא טבעי", כמו שאמרת?

או שאולי לא...

בעצם זו גם אשמתי. לא הייתי צריכה להעמיד פנים שכעסתי.
לקחת את זה ברצינות.
הייתי מוותרת לך אז, הייתי טיפשה.
אני עדיין טיפשה.
בעצם, עזבי, 

פעם הבאה תגידי "לכי להזדיין" למישהי אחרת.

27/07/2016