אני כבר כמעט לא כותבת. בנינו, אין לי על מה. אני לא רוצה לכתוב על העבודה שלי פה שלא יזהו אותי. והעבודה שלי כרגע היא הדבר הכי משמעותי בחיים שלי. קורה לי שם המון. רק השבוע הבוסית שלי הוכיחה לי כמה היא נפלאה.
המיניאטורית ואני ניתקנו שוב קשר. והפעם זה נראה סופי בהחלט, כי היא כל כך פגעה בי, שאני לא יודעת אם בא לי לדבר איתה שוב. למרות שאני מתגעגעת אליה ממש. מסכנה החיילת, אני חופרת לה על המיניאטורית כל הזמן. אבל זה הולך ונעלם ואני יודעת שעוד שנה אני אדבר פה על מישהי אחרת.
גם הקרייתית, הלא היא אקסיתי היקרה, מתרחקת ממני מאז אותו לילה בצימר. היא טוענת שזה הלימודים, אני לא מאמינה לה לרגע.
באופן כללי, ההרגשה היא שאני צריכה חיי חברה חדשים. חברות חדשות.
מפליא אותי איך זה שכמה שהמיניאטורית עזרה לי ככה היא הורידה אותי, עד כדי כך שאני שוקלת לחזור לטיפול, אחרי שהפסקתי אותו בזכותה. יותר נכון, בזכות הכוח שהיא נתנה לי להתמודד עם הכל.
עוד מעט אני שנה בעבודה. זה שיא. בחיים לא נשארתי שנה בעבודה. אני שוקלת את צעדי עכשיו. להתקדם שם אני כנראה לא אתקדם, למרות שהבוסית דיי נתנה לי צ'אנס השבוע. נראה בעוד חודשיים, אבל הסיכויים כרגע לא כל כך מזהירים.
האופציות הן או לטוס חודש חודשיים לחו"ל, או לעגלות או לעשות סתם טיול, תלוי בכמה כסף אני אצליח לחסוך. או לשכור דירה עם בת דודה שלי, שהיא השותפה היחידה שאני יכולה להגיד שאני ארגיש איתה בנוח. אני כל כך שמחה שיש לי אותה. טפו טפו היא הקשר הכי חזק שיש לי במשפחה, והיא כל כך דומה למיניאטורית באופי שזה מדהים. כמו כפילת אופי, רק בגרסה קצת משודרגת וקצת יותר בוגרת.
אני עדיין לא רוצה זוגיות וזה מתחיל להטריד אותי. איך בנדאם יכול לא לרצות קשר כל כך הרבה זמן? זה הזוי. שנה וחצי שטוב לי לגמרי לבד. מצד שני, ברור לי שכל מה שהיה עם המיניאטורית זה בריחה, ככה שאולי לא כל כך טוב לי. לא יודעת כבר מה לחשוב.
החדשה הכי משמעותית בתקופה האחרונה זה בדיקות דם שהראו שיפור משמעותי, רק מתזונה. זה נפלא. לא כל יום רואים מישהי מתחילה לקפוץ משמחה כשהיא רואה תוצאות של בדיקות דם... אבל זה בדיוק מה שקרה אצלי. אבל כרגיל, הרופא התקשר ואמר שאני חייבת לבוא ולהתחיל טיפול. שיהיה.
החדשה המשמעותית השניה היא שסוף העולם שוב הבריז. אחרי שבכל מקום דיברו על זה.. כנראה שלא יקרה כלום, אלא אם אלוהים פשוט לא עובד בשבת והבלגאן יתחיל מחר. מזל שיש לי יומיים חופש.
מתסכלת אותי נורא העובדה שהיו לי ארבעה ימי חופש רצוף- שישי שבת ראשון שני. נשמע כמו אחלה הזדמנות לנסוע לאנשהו נכון? רק שאין לי עם מי. לא בא לי לישון אצל דודים שלי בצפון, הקרייתית לא ממש רוצה אותי שם (שוב, אני לא מאמינה לתירוץ הלימודים), לאילת אני לא אסע לבד ולא ממש בא לי לבזבז כסף על צימר. חוץ מזה, גם כל העניין עם סוף האולם. אמרתי לעצמי שאם יקרה משהו, אני רוצה להיות בבית. אבל אם לא יקרה, סתם יצאתי דפוקה. אז סתם יצאתי דפוקה, כי לא קרה כלום.
כן, ללא ספק, אני חייבת חברות חדשות. חייבת. הלכתי לעבוד בתקווה שזה ישפר את המצב, נאדה. אז פה ושם אני מדברת עם זאתי שנדלקתי עליה בזמנו מהעבודה, אבל זהו. ממש חיי חברה. אולי ככה זה כשעובדים במקום קטן יחסית. לא יודעת.
אז הצטרפתי לאיזו קבוצה בפייסבוק, בתקווה שזה יוכיח את עצמו. נראה. אבל זה לא מספיק.
חוץ מזה, אין יותר מידיי. העסק שלי כרגע בהקפאה עמוקה. אני מתלבטת ביני לבין עצמי אם בא לי עליו בכלל. זה הרבה השקעה ולא בטוח שבא לי על זה. לא תמיד יש לי מוזה לכתוב ואני לא יכולה לכתוב בלי מוזה. יש מישהי שחייבת לי כסף ואני רודפת אחריה כבר כמה זמן כדי שתשלם לי. בסוף זה יקרה, השאלה מתי.
אז לא יודעת אם בא לי להתחיל להתעסק עם זה, נראה. מה שנחמד שאני תמיד יכולה לחזור לזה אם בא לי.
זהו.
שבוע מקסים לכולם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
