החולשה האמיתית היא לא להראות חולשה

3 שנים, שהתחילו מאותו ערב ביום שבת שכנראה היה גשום כי בכל זאת, דצמבר וכאלו, שהחלטתי לפתוח את הבלוג הזה.

ואני מסתכלת אחורה, מדפדפת בין העמודים ורואה את כל הדרך שעברתי מאז. רואה את הדבילית, הטיסה, את המאמי, שהפכה להיות הקרייתית, את העסק שפתחתי (וכרגע די הקפאתי) והצלחתי בו בצורה יחסית מרשימה לזמן הקצר, את הקשר עם המיניאטורית, שעכשיו אנחנו לא מדברות, את העבודה הנוכחית שלי, שאני פשוט פורחת בה, והגעתי אליה בזכות המיניאטורית, שנתנה לי כוח להתמודד עם החיים.

3 שנים, 4000 צפיות, מי יודע כמה תגובות, של אנשים שאני לא מכירה ובכל זאת בחרו איכשהו להכנס לבלוג הזה ולקרוא אותו, למרות שאני לא מפרסמת אותו כמעט, למרות שאף פעם הוא לא הגיע לראשי (ואולי טוב שכך) ואין לי מושג איך בכל זאת הגיעו לפה. איך הגעתם באמת?

3 שנים שבהם כתבתי לפעמים יותר מפעם ביום, לפעמים פעם בחודש, אבל תמיד כתבתי. תמיד זה היה המקום שלי לברוח, המקום שלי לשפוך את הכל, כשהרבה פוסטים נכתבו ב2 או 3 לפנות בוקר, כשחשוך מסביב והלב שלי כואב.

אז הבלוג כבר זוחל, והוא באמת זוחל כי אני כבר כמעט לא כותבת. כי אני כבר לא ממש מרגישה שזה המקום שלי לברוח. כי בשבוע האחרון, שעבר עלי הטרקטור בגלל המיניאטורית, לא באתי לכאן בריצה, פתחתי את הבלוג והתחלתי לכתוב.

בעבודה אני בארון, ובכלל, עדיף שלא יידעו על החיים האישים שלי כל כך, אז אני פחות כותבת כדי שלא יגלו אותי שם, כי אין לדעת מי קורא פה ואיך ולמה. ובבגלל שהעבודה היא רוב החיים שלי עכשיו, יוצא שאני כמעט לא כותבת. כי כמה אפשר לחפור על המיניאטורית, כמה אפשר לבכות פה. אבל בעצם, בשביל זה הבלוג נועד. לבכות. להוציא את כל האיכס. אבל את כל הפוסטים שהייתי כותבת אפשר לסכם במשפט אחד- שרק תכתוב לי משהו. שרק תיצור קשר איכשהו. כן, שוב אני תקועה על מישהי, כמו שהייתי לפני 3 שנים, רק מישהי אחרת.

אז בלוגלדת 3 לבלוג. אין צורך להביא מתנה. מזל טוב יספיק. :-)