החולשה האמיתית היא לא להראות חולשה

התחילה ברגל שמאל, לגמרי. זה התחיל מזה שנשארתי עד 7 בערב בעבודה, אבל שם היה דווקא כיף, למרות הלחץ האסטרונומי בבוקר.

הייתי אמורה להפגש עם כמה מהפורום שבסוף לא יצא מזה כלום, שרפתי שעתיים בלהסתובב בסנטר ולקרוא ספר מעניין ואז הלכתי למסיבה שבעיקר עשתה לי חור באוזן, בכיס ובריאות, מכל העשן שהיה שם. לא היתה פינה לברוח מהרמקולים וכמה שהערתי לדיגיי לא עזר.

לפחות גיליתי שיום שני יש הופעה שהדבילית מנגנת בה, ואני בהחלט מתכוונת ללכת, סתם לבדוק את עצמי וגם לראות אותה, הרבה זמן שלא ראיתי אותה.

נשארתי במסיבה האיומה הזאת עד חצות, רק בגלל שהיה שם נוף וקיוויתי לראות את החיילת ואת הילדונת שהיו באזור, ואז החיילת התקשרה ואמרה שהיא תקועה בלי כסף והיא בים עם הבת זוג שלה.

הילדונת פשוט לא ענתה לי אחרי שעה מסויימת אז הנחתי שהיא פשוט לא שומעת את הטלפון והלכתי להגיד שלום לחיילת ולבת זוג שלה. היה טוב לראות אותה, אולי החלק הטוב ביום הזה.

הבאתי להן חיבוק טוב, דיברנו קצת וחתכתי הביתה. כמובן שכשצעדתי הביתה נפלתי לקריז על המיניאטורית, שזה אשכרה קריז. כמו סמים. הייתי לבד ברחוב אז דיברתי לעצמי בקול והרגעתי את עצמי.

אז לשנה האזרחית החדשה אני מאחלת לעצמי להגמל ממנה, כי זאת אשכרה התמכרות, להתחיל להאמין יותר בעצמי ופחות להסתמך על כוח מאנשים אחרים, להמשיך לפרוח בעבודה וסוף סוף לעוף מהבית הזה.

שנה אזרחית טובה לכולם.