דבר אחד אני יודעת בוודאות- החיים שלי כפי שהם עכשיו לא בריאים לי, בשום צורה.
באנגליה היה לי כיף. מה שהיה לי הכי כיף זה הניתוק המוחלט ממה שקורה בארץ. לא נכנסתי לאתרי חדשות מהפלאפון, לא ידעתי מה קורה, לא עשיתי כלום. לא היה לי מחשב. רק דיברתי עם חברות בווצטאפ וקראתי ספרים. ספר, יותר נכון.
הלכתי לישון בעשר וחצי בערך וישנתי טוב, ככה שקמתי בשמונה בבוקר לבד, בלי שעון מעורר, מלאת אנרגיה ומרץ להתחיל את היום, גם בקור של 3 מעלות בחוץ.
ככה הבנתי, שוב, שהמחשב זה שורש כל רע. מה שגורם לי לתהות אם אני באמת רוצה להתעסק עם משהו שיכריח אותי להשאר מול המחשב, או מול טאבלט שאקנה.
אז כיף לי בעבודה שלי. אבל זה לא בריא לי. לא בריא לי לשבת כל היום מול מחשב. זה עושה לי רע לגוף. אני בנדאם של חופש.
ומילא אם הייתי עושה עבודה חשובה, כזאת שבאמת עוזרת לאנשים או מביאה איזושהי תועלת כלשהי. אבל אני לא . זאת סתם עבודה, עבודת ראש קטן. ונמאס לי.
אבל מפחיד אותי להתפטר. אני צריכה כסף. לא יכולה לחיות כל החיים על מה שאני מקבלת מהביטוח הלאומי, זה לא חיים.
נכון, אם אני עוברת לצפון הצפוני יותר אני כנראה לא אצטרך לעבוד ואוכל להשקיע בלפתח איזשהו עסק. אבל אני לא אוכל לעשות שום דבר אחר, אני בקושי אחיה.
ואני כן צריכה איזושהי מסגרת. כבר הייתי בסרט של לשבת בבית כל היום. ואני לא באירופה שבה אפשר כל יום לעלות על אוטובוס ולנסוע שעה וחצי לעיר אחרת וזה יהיה מקום מרתק שלא הייתי בו בעבר.
שלא לדבר על זה שאני אהיה מנותקת חברתית, אלא אם אני עוברת לעיר של הקריתית ואז נוכל להפגש שם.
בקיצור, אני מבולבלת. אני יודעת מה אני רוצה אבל לא יודעת איך לממש את זה.
נראה לי שאני אחליט בסופ"ש.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
