יש הומואים, לסביות, דו (או בי), א- מיניים, טרנס. אני אומרת- להוסיף נטייה גם לאנשים סוליסטיים, כאלו שלא ממש מחפשים בני זוג.
כאלו שטוב להם לבד, שלא מחפשים מישהו שישלים אותם או לפחות, שלא לחוצים על זה כמו שאר האנשים. אם זה בא מגניב, אם לא לא. לא נורא.
כל המרוץ הזה לזוגיות מוציא אותי משלוותי. אני רוצה בת זוג כרגע רק כי נמאס לי להיות היחידה כמעט מכל מי שאני מחשיבה לחברה קרובה שלבד. רק כדי להגיד שגם לי יש. לא רע לי לבד. אפילו דיי טוב. אני נהנית ללכת למקומות לבד. הרבה יותר מללכת עם "חבר'ה".
זה לא שלא היו לי "חבר'ה" בחיים. היו לי. אבל אני אוהבת להיות חופשיה, שונאת להיות תלויה באנשים. ככה, כשאני הולכת לבד, אני יכולה להחליט ללכת מתי שבא לי.
אני מסתובבת עם עצמי שעות. יכולה לשבת שעות בים ולחשוב. חברות אומרות לי שהן יתחרפנו אם הן ינסו את זה. זה נראה להן מסכן. לי נראה מסכן שבנדאם לא יכול להיות עם עצמו שעה בלי להעסיק את עצמו במשהו.
אבל אני גולשת מהנושא. אהבה, כן.
זה לא לחוץ לי. יכול להיות שיגידו שנפגעתי מהמיניאטורית, מהאקסית שלי, מכל העולם ואישתו, בעיקר ואישתה, אבל לא. אני זוכרת תקופות שזה היה חסר לי. ממש היה חסר לי. ואז הכרתי את האקסית השניה שלי. וכשזה היה חסר לי, אחרי שהתגברתי על הדבילית, הכרתי את הקרייתית. פשוט טוב לי לבד. תמיד הייתי ככה.
אז מה אם לכולן יש בנות זוג? שיהנו להן. למה אני צריכה להלחץ בגלל זה? רק כי אני לבד? למה זה טוב?
אני אוהבת להכיר בנחת. מעולם לא קרה לי שהכרתי באתר הכרויות כלשהו, למרות שאני "מסתובבת" בהם שנים. ההכרויות שלי תמיד היו דרך פורומים/צטים, למרות שאני חושבת שההכרות הכי טובה זה דרך חברים.
חשבתי על זה בימים האחרונים והבנתי שמה שמשותף לכל מי שהתאהבתי בה ממש עד עכשיו, זה שהיה להן איזה רוך כזה. הן פשוט שידרו רוך. ואולי זה משהו שחסר לי בחיים, כי אני מאוד לא רכה. יש בי איזה נוקשות מסויימת שאני מודעת אליה. אז התחלתי לחשוב איך אני מכניסה רוך לחיים שלי. בנתיים אין לי תשובה.
עוד מעט אני עוברת למקום חדש. יש שם קהילה פעילה. אז זה בטח יקרה, ככה, מעצמו, בהכי טבעי. בלי לחץ.
ואם כבר עוברת, החלטתי לאן אני עוברת. המחירים שם גם הרבה יותר סבירים ויש סיכוי שאני באמת לא אצטרך לקחת הלוואה כזאת גדולה. החלטתי גם שאני הולכת ללמוד אימון אישי בסמינר הקיבוצים, עכשיו רק נשאר לברר מתי נפתחת שם ההרשמה. הלימודים שם זה פעם בשבוע וזה לא יהיה כזה נורא.
יום ראשון אני גם נפגשת עם מישהו לבדוק שיתוף פעולה אפשרי. ובאפן כללי, יש תחושה שדברים מתקדמים. ירדה לי חתיכת אבן מהלב כי כל ההתלבטות הזאת העיקה עלי.
ואם כבר דברים לא קשורים לנושא. חשבתי לעצמי היום, איך אני יכולה כל כך להבין דברים שלא עברתי, או לפחות, שלא זכור לי שעברתי. ממש לדעת מה ההרגשה, פיזית, של אלו שכן עברו. ולא משנה מה זה, זה יכול להיות כל דבר, אני אבין. אבין ממש. אולי בגלל זה אנשים נוטים לשפוך את הצרות שלהם עלי. הם מרגישים שאני אבין אותם. לא שזה מפריע לי. אבל לפעמים אני תוהה מה בי גורם לזה.
אבל מאוחר לי כבר ואמרתי שהיום הולכים לישון מוקדם, כי מחר לקחתי על עצמי לבשל ארוחת ערב, ולא בא לי להתעורר באמצע היום.
אז לילה טוב לכם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
