החולשה האמיתית היא לא להראות חולשה

רעשים חדשים מבחוץ..

לעלות 3 קומות כל פעם.

שום דבר לא יזוז מהמקום שלו עד שאני לא אזיז אותו.

לא יהיה אוכל בבית אם אני לא אעשה קניות או אבשל

אף אחד לא יחכה לי בבית כשאני אגיע הביתה וישאל איך עבר היום. אולי זאת הסיבה שאנשים מאמצים חיית מחמד, חוץ מהחמידות.

אף אחד לא יגיד לי לכבות את הרעש הזה כשאני שומעת מוזיקה בפול ווליום בשעות חוקיות.

לאף אחד לא יפריע הרעש של המקלדת באחת בלילה

לעצב את חדר העבודה/אורחים שלי איך שבא לי. כמעט, כי יש שם ארון ומיטה

להדליק את המזגן כשחם, לזכור שאני משלמת את חשבון החשמל. לכבות ולפתוח חלון.

לשמוע כלבים בחוץ ולקוות שהם בסדר כי לא ברור איך השכנים פה.

לצאת מהארון בפני הבעלת בית החמודה

להציע את המיטה בחדר השינה ולדעת שאם בא לי אני יכולה להרדם בסלון ואף אחד לא יגיד כלום. ובכל זאת לישון בחדר השינה.

לרצות לקנות דגל גאווה ענק, לזכור שיש כאן משפחה שבטוח תבוא לבקר ולוותר, כי רק הגרעין הקשה יודע.

פעם חמישית שאני יוצאת מהבית, אם סופרים את החודשיים באילת. פעם ראשונה דירת 3 חדרים, בלי שותפים. וזה מרגש כל פעם מחדש, אבל הפעם יותר. כי זאת דירה. כי זה התחלה של חיים חדשים. כי זה לא כוך של חדר וחצי, לא בית שעוד מישהו חולק איתי. כי הכל עלי. כי זה רשום בת.ז, בניגוד לכל הפעמים האחרות. כי אני צריכה לגור פה חצי שנה אם אני רוצה לקבל את הפיצויים מהעבודה.

בהצלחה לי.