החולשה האמיתית היא לא להראות חולשה

אני יודעת שאת עדיין קוראת פה, למרות שממני ביקשת להרפות. אז אני רוצה לכתוב לך, אפילו שאין לי מושג למה בעצם אני כותבת.

אם אני כנה לגמרי עם עצמי, כבר אין לי אלייך כלום, ממזמן כבר אין. הכל נעלם. נשאר רק ההרגל הזה, של לחשוב עלייך כל פעם שרע לי. וגם זה שאני לבד ואין לי מישהי אחרת לחשוב עליה. ואת מסמלת לי את התקווה. מגדלור רחוק כזה.

האם אני רוצה אותך עכשיו? לא. באמת שלא. אני כנה לגמרי עכשיו, לא מנסה לעבוד על עצמי. אבל עדיין אין יום שאני לא חושבת עלייך, אין יום שאני לא מדברת עלייך. קשה לי.

עכשיו זה רק התלות, שגורמת לי לחשוב עלייך, כי היית האדם היחיד שבאמת הבין אותי. אני צריכה שיבינו אותי. כולם צריכים שיבינו אותם. ואני במיוחד. את יודעת חלק ממה שעבר עלי. חלק, כי לא סיפרתי לך את הכל.

אם פתאום יתהפך העולם ותגידי לי שאת רוצה אותי.. אני לא אדע מה להגיד. אולי אני אהיה בטוחה שאת עובדת עלי.

אז כן, קשה לי. ואני יודעת שאני יכולה להתקדם בחיים גם בלעדייך. וזה מן הסתם גם יקרה, כי לא נראה שאת מתכוונת לחזור בצורה כלשהי לחיים שלי בזמן הקרוב. ואני אומרת בזמן הקרוב, כי אני יודעת שניפגש מתישהו. אמרתי לך, אני מרגישה כשאנשים נעלמים לי לגמרי מהחיים. אם אני רואה מישהו בפעם האחרונה שאני רואה אותו, אני מרגישה את זה. ובפעם האחרונה שראיתי אותך, שהאמת- אני כבר לא זוכרת מתי היא היתה, לא הרגשתי את זה. גם לא בפעם האחרונה שדיברנו בטלפון או בשיחת סיכום ההיא. אז את תחזרי לחיים שלי איכשהו, זה רק עניין של זמן. 

לפעמים, כשאני במיטה בלילה, לבד עם עצמי, אני חושבת מה היה קורה אם הייתי נלחמת עלייך יותר. מה היה קורה אם הייתי אומרת לך שאני אוהבת אותך מספיק פעמים כדי שזה ישפיע. מה היה קורה אם לא הייתי בוחרת, רוב הזמן,  להתמודד לבד עם הרגשות שלי. ואני גם חושבת מה היה קורה אם אז היית בוחרת להיות כנה עם עצמך ומודה שיש לך משהו אלי. כי היה לך. אני בטוחה שהיה לך. לא משנה מה תגידי כדי לסתור את זה. זה פשוט לא הגיוני שעשית את כל מה שעשית בזמנו בלי שיהיה לך אלי כלום. ואת יודעת על מה אני מדברת.

אז כן, עולות לי מחשבות של מה היה אילו. ולפעמים, בעיקר כשאני חושבת עלייך כשרע לי, אני חושבת אם יש לי עוד כוח להלחם, לנסות שוב. ואין לי. אני רוצה להמשיך, באמת שאני רוצה.

מנחמת אותי קצת העובדה שעכשיו אני יודעת מה זה. שאני יודעת מה גורם לי לרצות לדבר איתך עד כדי כאב. ואז אני מזכירה לעצמי שזה לא באמת את. זאת אני שמשליכה עלייך את השאיפות, או הרצונות שלי. שזה בסך הכל הרבה האנשה וקצת רצון לדבר איתך. לפעמים זה עוזר. לפעמים לא.

הולך להיות לי עוד תהליך קשה וכואב, עד שאני אבין איך לא להתאהב בלי לפתח תלות, איך להפסיק לחפש הגנה באנשים אחרים, ליצור לעצמי את ההגנה שלי. יש הרבה על מה לעבוד, אבל לפחות עכשיו אני יודעת על מה אני צריכה לעבוד. עד שלא אמרת לי את המשפט ההוא, שגרם לי להבין את זה, גיששתי באפלה וכשהבנתי את זה, זה הפתיע אותי לגמרי וקצת הבהיל אותי, כי לא חשבתי שאני טיפוס תלותי. אולי אני לא טיפוס וזאת רק את, אבל לפי העבר שלי, אולי כן. זה טלטל אותי. גם להבין מאיפה באה התלות הזאת לא היה קל. אבל זהו. אני אעבוד על זה, ואצא חזקה יותר. ובפעם הבאה שאתאהב, זה כבר יהיה אחרת. ובתקווה גם הדדי.

בנתיים, אני מחכה ליום שאני אקלוט פתאום שלא דיברתי או חשבתי עלייך איזה חצי שנה. ואז אני אדע שהתגברתי באמת.