החולשה האמיתית היא לא להראות חולשה

אתמול ניצחתי. ניצחון קטן, אבל חשוב. ניצחתי את מה שאני מכנה- מערבולת התלות.

חזרתי הביתה מארוחת שישי והרגשתי שאני עומדת ליפול שוב. אז אחרי קצת דמעות עצרתי את עצמי, שזה כבר נדיר. התיישבתי על המיטה, אחרי שסידרתי אותה, ודיברתי עם עצמי בקול רם, כי אני לבד אז מה אכפת לי. 

הזכרתי לעצמי את כל החברות שיש לי, שגם אם כרגע אף אחת לא זמינה כי שישי בלילה, הן עדיין שם, ופשוט כרגע אני לבד. עברתי על כל היום (העמוס) שהיה לי, חשבתי על כל האהבה והדאגה שאני מוקפת בה מאז שעברתי לדירה הזאת, על איך שהכל מסתדר פיקס. ואז שאלתי את עצמי את השאלה הכי חשובה שמעולם לא שאלתי את עצמי- מה יש ברגע הזה, שגורם לי לרצות לחפש הגנה? מה? ולא היתה לי תשובה ברורה.

וברגע שהבנתי שאין לי תשובה ברורה, גם הבנתי שאולי אני לא באמת צריכה שיגינו עלי. לא עכשיו לפחות. וזה הרגיע אותי. ומה שהיה יכול להיות שוב לילה סיוט, נעצר פה. הרגשתי נורא גאה בעצמי. זה אמנם נשמע קטן, מסכן ולא ברור למה ההתלהבות, אבל זה משהו גדול בשבילי.

לא זכור לי שקרה שהצלחתי לעצור, במודע, את הכאב הזה, בלי להתחיל לחפש בטירוף אנשים אחרים לדבר איתם כדי שיסיחו את דעתי. פעם ראשונה שאני בעצמי עצרתי את זה.

עכשיו זה בטח נשמע כאילו כל לילה אני בוכה, אבל לא. זה לא קורה כל לילה וגם לא כל שבוע. אבל כשזה קורה. זה סיוט. ובגלל זה אני גאה בעצמי.

ואז התחברה מישהי שהכרתי בצ'ט, לפני כמה ימים. ועשינו שיחת מצלמה פעם ראשונה. היא שיגעה אותי. הפעם האחרונה שהרגשתי ככה היתה בפעם הראשונה שראיתי את המיניאטורית.

אני מתכוונת להגיד לה שאם אני לא הטעם שלה עדיף שנחתוך את זה עכשיו. אין לי כוח לעבור את זה שוב. הספיק לי פעם אחת. היא גם אותו מזל כמו המיניאטורית.

זהו, יש לי שבוע עמוס בסידורים ובדברים לעשות. זה לא נגמר. אני כבר רוצה להרגיש שזהו, זה הבית שלי. בנתיים הבגדים שלי עדיין במזוודה כי אני לא מרגישה נוח לשים אותם בארון משום מה, למרות שניקיתי אותו.

אתמול היה קטע מצחיק, נסעתי לסידורים עם האח של בעלי הבית שגר פה, שמסדר לי את כל מה שצריך בדירה. בדרך הוא עצר למישהי שנראתה לו סובלת, כי ככה זה פה, אנשים עוצרים טרמפים חופשי. מקום קטן יחסית. אני מסתכלת וקולטת את.. הקרייתית. היא לא עצרה טרמפ, הוא סתם היה נחמד ורצה לעזור לה.  התחלתי לצחוק ואם היה לנו יותר זמן בטח הייתי יוצאת להגיד לה שלום נורמלי, אבל די מיהרנו כי היו לנו הרבה דברים להספיק.

היא אמרה שהיא מסתדרת והמשכנו הלאה.

בארוחת שישי היה משהו לא נחמד. היו שם ילדים, בן ובת. וכולם שם התחילו לעשות תחרות של את מי הבן אוהב יותר. זה הגעיל אותי ומעניין מה הילד הזה יזכור מהאירוע הזה. מעניין איך זה ישפיע עליו בעתיד.

האמת, הרבה זמן לא הייתי בארוחת שישי כזאת, עם קידוש ושולחן גדול והכל. שנים. היה נחמד. וטעים.

זהו. שבוע טוב שיהיה.