החולשה האמיתית היא לא להראות חולשה

נמאס לי. באמת שנמאס. זה ממשיך וממשיך כמו איזה מססטיק. הפכתי את הבלוג לפרטי, שלא תראי כמה אני כותבת עלייך. כי נמאס לי שלך יש גישה אלי ולי אין גישה אלייך. כמו שהיה כל הקשר שלנו.

מישהי שאני מדברת איתה הרבה זמן, שדיברתן פעם, אמרה לי אתמול שהפכתי להיות כמוך. זה טלטל אותי. שאני אהיה כמוך? לא רוצה! הלוואי שהיית פשוט מפסיקה להלחם בי ומדברת איתי, כי זה כל מה שאני רוצה עכשיו. שתפסיקי להלחם. לא רוצה ממך שום דבר רומנטי. רק כואב לי שנכשלתי. שאת הצלת אותי ואני לא הצלחתי להציל אותך. שנתת לי את הכל, נתת לי את המפתח ללב, אבל ברגע האחרון התחרטת והחלפת מנעול. ועכשיו נתקעתי עם מפתח שלא עושה כלום. וזה כואב לי. כי הגעתי ככה קרוב. כי אני הבנדאם היחיד בעולם שיודע עלייך באמת הכל. שיודע למה את עושה דברים. שקיבל את הוראות ההפעלה שלך. זה מחרפן. פעם ראשונה שמישהו נותן לי ככה הכל, על מגש, ואני לא מצליחה לעשות עם זה כלום.

כי את אטומה.  מפחד. אבל נאטמת. ועכשיו את נלחמת בי. בורחת ונלחמת. כמו שאת עושה כל החיים, עם כל העולם. כמו שאמרתי לך להפסיק לעשות בשיחה האחרונה האמיתית שלנו.

פשוט אטמת את עצמך הרמטית. ועכשיו אין לי מה לעשות חוץ מלראות אותך עושה הצגות לכל העולם שאת מאושרת ולדעת שאת סובלת. לדעת כמה באמת את סובלת. לדעת איך את מדחיקה את הסבל הזה כדי לתפקד, אחרת היית מתמוטטת.

אולי זאת הבעיה שלי. אני אוהבת לחשוף אנשים, לקלף מהם את הקליפות של הבצל, להגיע ללב. אנשים מפחדים מזה. את לא הראושנה שבורחת לי ככה. גם לא האחרונה. צדקת בזה שאני מתנהגת כמו איזו פסיכולוגית. אני יודעת שאני פסיכולוגית מבוזבזת. בגלל זה אני רוצה ללמוד קאוצינג', הכי קרוב לפסיכולוגיה.

בנתיים אני רואה אותך וכואב לי. כי אני יודעת מה זה הדיכאון של האנשים השמחים. זה הדיכאון הכי מסוכן שיש. ואם לא תשתני,  תגיעי בסוף לבית חולים. אני מקווה שלא.

וכל כך בא לי לשלוח לך את המכתב הזה, או אחד אחר. אבל אני נמנעת מליצור קשר. מפחדת שתתבעי אותי בסוף על הטרדה, למרות שאני הכי לא מטרידה.. משתדלת שלא.

לא מעיזה להתקשר אלייך, למרות שאני מתה לשמוע שוב את הקול שלך. ברגעים הקשים אני מדמיינת אותו, שומעת אותו בראש.

מתה כבר להיות אחרי הכל. מתה לא לחשוב עלייך כבר. מתה לא להרגיש את הקבצוץ בלב כל פעם שאני חושבת עלייך. באמת שנמאס לי. הלוואי שזה יכל להיות אחרת, אבל אני מפנימה לאט לאט שלא.

ויום אחד ניפגש ונצחק על הכל. אני בטוחה בזה. כששתינו נהיה תפוסות. ואולי אז דווקא תביני, שאת באמת מרגישה אלי משהו. שסתם הדחקת כל הזמן. חוק מרפי כזה, שדווקא כשתהיה לי מישהי את תזכרי שיש לך רגשות אלי. אני כבר רואה את זה קורה. ואולי זאת סתם פנטזיה.

הלוואי שהייתי יכולה לשלוח לך את זה. הלוואי שהיית מגיבה. אבל לא.

אז לא.